מגזין

ההחלטה לצאת למסע

כמה ביקורות שמעתי על קורס מורי יוגה בהודו. זה התחיל ב״אם את עושה קורס מורים בהודו את חייבת לעשות גם לימודים מסודרים כשתחזרי לארץ״. המשיך ב״סעי לרישיקש, זאת בירת היוגה האמיתית״ או ״אבל את עושה קורס האטה או האשטנגה?״. אהבתי במיוחד את ״גם את בטרנד הזה של להיות מורת יוגה עכשיו!? כולם נהיו לי פתאום מורים ליוגה״.

כל כך הרבה משפטים כאלו ודומים קיבלתי מאנשים בתגובה לזה שאני נוסעת לעשות קורס מורי יוגה בדראמסלה והאמת היא שזה לא משנה ממש אם הם צודקים או לא, חשבתי. זאת חוויה משוגעת ומי לא צריך חוויות בחיים?! יוגה הפכה לבית בשבילי אז גם לנסוע לקורס מורים בהודו זה בעצם לנסוע הביתה.

היוגה הפכה לבית לא במקרה. חצי שנה של התקפי חרדה ודיכאון שהגיעו עם סיום תואר והתפטרות מעבודה במשרד פרסום, גרמו לי להפסיק לעשן, להפוך לטבעונית ולתרגל יוגה. יוגה הייתה הזמן היחידי ביום שבו לא הרגשתי את הכאב. לפעמים שעה וחצי ביום, לפעמים שלוש שעות ביום ולפעמים גם יותר, פשוט לתרגל עד שעוברת החרדה. הייתי יכולה לבכות בזמן samastitihi, הכל היה יוצא ומתנקה, כל מה שלא היה לי בו עוד צורך. יוגה הייתה שיקום ועם השיקום הגיעה ההבנה שזה כלי טיפולי נהדר ושאני רוצה לתת לאחרים את המתנה שאני קיבלתי, ידיעת היוגה. הידיעה הזו נתנה לי כל כך הרבה, התמסרות למשמעות ובניית אמון בחזרה בעצמי ובעולם. עם האמון הזה הודו קראה לי לחבק אותה, לחבק אותי, ללמוד אותי ואותה, להעמיק את תרגול היוגה, ובעיקר ללמוד מהמקור איך להעביר את זה הלאה.

אז כששואלים אותי מה זה יוגה, התשובה העיקרית שלי היא ״קסם״, קסם החיים. מעבר לפיתוח אינטליגנציה גופנית, גמישות, חיזוק הגוף, הארכת השרירים, הזרמת דם, פיתולים, מתיחות ופתיחת הצ׳אקרות, יוגה היא דרך חיים ולא רק אסאנות.

המסע למסע

את הדרך לקורס אני מתחילה בנסיעה של 16 שעות באוטובוס מקומי, כשבמהלך כל הנסיעה הנהג מצפצף ללא הרף. גשם מטפטף עלי וקר, כמה קר! אני מגיעה לדראמקוט שבדרהמסלה בשעה 4:30 לפנות בוקר ותמונת המצב היא כזו; חושך מוחלט, גשם, אני כבר ספוגה לחלוטין ואין נפש חיה באזור. אין לי מושג לאן הגעתי או לאן הייתי אמורה להגיע והדבר היחידי שמעניין אותי באותו הרגע זה מקום חם להיזרק בו רגע ולהניח את הראש. מצאתי מה שהיה נראה כמו דאבה עזובה פתוחה לרווחה עם כמה מזרונים, לא חם אבל זה גם משהו. בשנייה הבאה אחרי שאני מתיישבת אני נרדמת ומתעוררת רק בשבע בבוקר.

עם אור ראשון התחלתי לחפש את מרכז היוגה שבו אני עתידה להתחיל את קורס מורי היוגה. לאחר לא יותר מדי חיפושים (כולם מכירים את בית הספר של ויג׳יי כך מסתבר) מצאתי חמישה בחורים הודים צעירים (המורים בקורס, נעים להכיר) ושמחתי לגלות שהגעתי למקום הנכון. שאלתי אם יש חדר פנוי למרות שהקורס מתחיל רק בעוד עשרה ימים ותשובתם החיובית הייתה שוות ערך לקבלת מתנה ביום הולדת של גיל חמש בערך.

לאחר שינה רצופה של 12 שעות התעוררתי לנוף היפה ביותר, דרמקוט, פינה קטנה וקסומה אי שם בהרי ההימלאיה המופלאים. התקופה שאני הולכת להעביר כאן עוד תלמד אותי כמה עוצמה יש להרים האלו. איך כל מספר דקות הנוף מתהפך כאן לחלוטין ואיך אפשר להרגיש קצת יותר קרובים לאלוהים כשקשת בענן נגלת לעיניים מדי פעם. לפעמים זה מרגיש כאילו ברגע שבו משתנה מצב הרוח שלך, משתנה גם מזג האוויר. בהתחלה זה מציף אך ככל שמתקרבים לדרך הלב, כך מזג האוויר המשתנה פחות מאיים. בכל מקרה תמיד אפשר לסמוך על המונסונים שמגיעים פה בתזמון מושלם, בדיוק כשתרגישו שנמאס לכם לחיות בתוך ענן.

המסע עצמו

והקורס, כמו שהבטיחו, אינטנסיבי בהחלט. לו״ז של 14 שעות ביום שמתחיל ב-6:00 בבוקר עם פראניאמה ממשיך לתרגול האטה והאשטנגה, ארוחת בוקר פירותית, מדיטציה, פילוסופיה, אנטומיה, ארוחת צהריים, מתודולוגיה, תרגול האטה-ויניאסה נוסף, מנטרה צ'אנטינג, והדובדבן שבקצפת  שסוגר את היום ושולח אותנו אל ארוחת הערב – יוגה נידרה.

היינו שבעה עשר חבר'ה בקורס, תשעה ישראלים והשמונה הנותרים מכל רחבי העולם – אוסטרליה, דרום אפריקה, ברלין, מלטה, צ׳ילה, פרו, בלה-רוס ואיטליה. גיליתי שזו המתנה הכי גדולה שאפשר לקבל בקורס מורי יוגה בהודו, החוויה של להיות חלק מקבוצה הטרוגנית לחלוטין, כל אחד מגיע מעולם אחר לגמרי, עם רקע יוגי אחר לגמרי, סיפורי חיים אחרים לגמרי ועם זאת להיות משפחה אמתית. כל יום זכיתי לקבל ולתת תמיכה, להיות אוזן קשבת בשביל מישהו אחד ולקבל אוזן קשבת ממישהו אחר, לפעמים לקבל חיבוק או לתת מסאג׳ (גם מעגלי מסאגיים היו שם) ובעיקר לתת ולקבל אהבה, המון אהבה! בינינו היה מספיק תרגול פראנאימה אחד שבו כולם נושפים ומקנחים את האף אחד ליד השני כדי שכל החומות ייפלו ומשם נותר לנו רק לצחוק.

נושאי השיחה העיקריים שהיו על סדר היום היו כאבי ברכיים, כאבים בעצמות הישיבה, שרירי ירך מתוחים מדי, בעיות במערכת העיכול וצחוק. צוחקים על הכל, מעבירים חפיסות שוקולד בשיעורי פילוסופיה כדי לשמור על ערנות, מציירים אחד על השני כדי לשמור על המיקוד בשיעורי אנטומיה, שואלים מלא שאלות בשיעורי מתודולוגיה כדי להבין מה בדיוק ניסו להסביר לנו כרגע ומתרגלים אחד על השני, מפיקים הפקות ענק ביוגה נידרה שלא יביישו שום בית הפקות בתל אביב. חיים כל רגע בנוכחות מלאה ומרגשת, פשוט נמצאים.

את הערבים היינו מעבירים במרפסת לאור נרות ומנורות לדים צהובות. ברקע, גיטרה אחת ובחורה אחת שברגע שהתחילה לשיר כאילו והייתה המפסק הראשי לפטפטת האינסופית שלנו, הדבר היחידי שהצליח להשתיק אותנו.

אולי ככה נראה אושר?

המסע בתוך המסע

כמה שהיה אינטנסיבי ככה היה מדהים ואני בתוך הלו"ז הקפדני הזה זכיתי להתמסר לחלוטין למאסטרית, להאשטנגה. כל בוקר ברבע לתשע נכנסתי לשעתיים של תרגול הסדרה הראשונה של האשטנגה, לשעתיים של סשן מעמיק ביותר אל עצמי, עם עצמי.

האשטנגה היא בהחלט שיטת תרגול שנויה במחלוקת. יש שיגידו שזה אלים כלפי הגוף, קשה פיזית, מלא אגו, לא בריא, ״כל הפציעות הן אצל האשטנגים״. אבל אלו שאוהבים, אלו שעברו את שלב האגו, אלו שנפצעו, אלו שסחטו את המגבת בסוף התרגול, הם מכורים. מכורים לתרגול מדיטטיבי, מכורים לסחיטת המגבת.

בהאשטנגה הנשימה היא הריתמוס, כמו מטרונום. על הספירה, הגוף והמיינד הם אחד ושניהם יודעים את ה-flow, משם נשאר רק לנשום. הדבר היחידי שמשתנה בין התרגולים זה איך אני מגיעה לתרגול. באיזה מצב נפשי ובאיזה מצב גופני התעוררתי הבוקר אל תוך השעתיים האלו של דומייה מחשבתית, רק אני והמזרן שלי.

בסוף השעתיים האלו מגיעות עשר דקות של חמלה, השוואסנה. בהתמסרות מלאה לקרקע, הכל שוקע והכל צף. "high" טבעי שעוטף את כולך.

המסע שאחרי המסע

הסוף שהפך להתחלה חדשה הגיע גם הוא מלא ברגשות ובלמידה. המבחן המסכם לקורס, שכלל העברת שיעור האשטנגה בן 75 דקות, היה עוד הזדמנות ליישם את שלמדתי. כפי שלמדתי לתרגל מהלב ולא מהראש, כך גם העברתי את השיעור, את האנרגיה שלי, את עצמי, מהולים בקצת לחץ ובהרבה תשוקה. מבלי לפסוח על אף ויניאסה, העברתי את השיעור והמורה שבחן אותי נאבד לחלוטין בתוך הספירה שלי ונכנס למדיטציה באופן לא רצוני. לא היה לו הרבה מה להגיד בסוף השיעור אבל השמש יצאה אלינו מבין העננות הכבדה והגשם פסק, כמה הולם. למחרת ויג׳יי ואני דיברנו על המשך הלמידה שלי בבית הספר ונהפכתי להלפרית בקורס הבא. מיותר להגיד שפשוט לא הגעתי לטיסה חזרה לארץ.

אהבה שאינה תלויה בדבר, ידיעת הלב, הראש והגוף, למידה אינסופית וזה רק תחילת המסע.

רות עבור מהודו.