המסע האחרון שלי בהודו הסתיים לפני 3 שנים. בדיוק סיימתי ללמד סבב סדנאות יוגה ואקרו יוגה מוצלח ומרגש במיוחד. הרגשתי שזה הייעוד שלי, "זה מה שאני אמורה לעשות". בן זוגי תמך והעתיד היה נראה ברור, הודו והרבה ממנה. תוכננו קורסי העמקה, סדנאות ומסעות ואז – נכנסתי להריון.
תגלית שהייתה אז גם מפתיעה וגם רצויה, מעורבת בהרבה רגשות. מצד אחד, ההבנה שכנראה הגיע הזמן הנכון והמדויק לעבור שלב הבא, מצד שני הרצון הבלתי פוסק להמשיך לחקור, ללמוד ולטייל.
3 שנים קדימה ועברתי הריון ,לידה ועוד שנתיים ראשונות עם לילה בתנו הבכורה. היה קסום, מטורף, כיף, מאתגר, קשה ומשמח. מה שבטוח היו אלה שלוש השנים הטובות בחיי עד אז.
צולם על ידי חיים אפריאט
אבל להודו לא חזרתי. ההורות מילאה אותי והשקעתי בלימוד בסטודיו הביתי ובסדנאות במקומות קרובים יותר.
גם לגוף לקח זמן להתאושש. יחד עם תרגול היוגה בהריון אשר שמר על הגוף שלי גמיש וחזק וגם עזר לי מאוד בלידה, היו דברים שלא יכולתי לצפות מראש כמו דלקות בפרקי כפות ידיים. תופעה, אשר כעת אני יודעת, מאוד נפוצה בקרב אמהות צעירות.
הצטרפו לכך כמובן גם עייפות וסדר עדיפויות שונה וחדש בבוקר המוקדם, מה שבעבר היה הזמן הקדוש שלי על מזרון היוגה.
לאט לאט דברים חזרו לעצמם ומה שהיה נראה רחוק ממני בתקופה שלאחר הלידה פתאום התקרב בצעדי ענק. מלאו ללילה שנתיים ופתאום הרגשנו שזה הרגע, הגיע הזמן לחזור להודו. עם הרבה הכנות ולא מעט חששות.
פתאום כשעובר זמן והחיים מתגלגלים הרחק מן המקום הקסום הזה שפעם היה כמו בית שני, זוכרים בעיקר את מה שמאתגר ומה שמפחיד, בייחוד בתור הורה טרי. חיסונים כן או לא? לאן נוסעים? כמה הארד-קור אפשר להיות בטיול כזה עם תינוקת? האם באמת מלוכלך שם כמו שאומרים או קסום כפי שאני זוכרת זאת?
אין פתרון קסם לחששות האלו. למדתי להקשיב לקולות השונים שעולים בתוכי ולהחליט מתוך ההקשבה הזו.
מה שהנחה אותי ברגעים האלו בתור אמא, היא הידיעה שכאשר אני עושה לעצמי טוב והולכת אחרי הלב שלי, זה משפיע לטובה על כל המשפחה שלי. זה גם מה שאני רוצה להעביר הלאה ללילה הקטנה.
אז החלטנו, נוסעים להודו!
את מה שעבר עליי שם, בתור מורה, תלמידה ואמא תוכלו לקרוא בקרוב בחלק ב' של הכתבה.
