אז החלטנו, נוסעים להודו!
תוכננו שתי סדנאות של אקרו יוגה שאלמד בחופים וחודש שלם במייסור בתור תלמידה בעצמי, ההתרגשות הייתה בשיאה.
ועכשיו? נשאר להבין איך עושים את זה בדיוק.
ההבדל בין הנסיעות הקודמות להודו לעומת נסיעה עם קטנטנה הורגש כבר באריזות. מוצ׳ילה כבר לא ממש באה בחשבון, יותר לכיוון של שתי מזוודות, עגלה, מנשא ועוד גיבוי ועוד משהו קטן ועוד תרופה למקרה שאולי נצטרך והרשימה התארכה לה.
צלחנו את האתגר הראשון, ארזנו את המשפחה ויצאנו אל המסע!
לאחר הטיסה הגענו לבומביי. נרגשים ומיוזעים יצאנו אל האוויר הלח ואל מאות נהגי הריקשה הקולניים. ההרגשה הייתה ברורה – חזרנו הביתה.
לא היה לי ספק שלילה תאהב את הודו אבל לא יכולתי לצפות את רמות האושר שהיא הגיעה אליהן תוך ימים ספורים.
עירומה בחופי הדרום, מוקפת בחברים חדשים ופרות מקומיות ועם טעם חדש והעדפות הקולינריות- אידלי, כופתאות האורז שהפכו לשגעון החדש.
בסדנאות שלימדנו היא לקחה חלק פעיל ובשאר הזמן הייתה עצמאית בשטח וממש אחת מהחבר'ה.
גם אני מצידי נמסתי ונפתחתי להודו מהר כמו תמיד. כמה מרענן ומפליא היה לגלות שההורות לא שינתה את המהות שלי. החיבור שלי לעצמי, ליוגה ולמקום הזה, נשאר כמו חיבור לחבר נפש שלא פוגשים המון זמן אך בשנייה הראשונה כשמתראים שוב מרגישים בנוח. כאילו לא נפרדתם מעולם.
סיימנו סבב סדנאות בחופי גואה וקודלי שהיה מוצלח ומהנה במיוחד. הסדנאות התמלאו באנשים מתוקים מכל העולם וכנראה שהאנרגיה ששידרנו משכה הפעם לסדנאות שלנו גם משפחות צעירות, שהשתתפו עם הילדים בסדנאות האקרו.
אנרגיות שמזמנות לך דברים מדוייקים, זה עוד משהו מהקסם של הודו. קסם שקורה בכל העולם אבל פה בדרך פלא זה בולט במיוחד וזה אחד מהדברים שהכי התגעגעתי אליהם.
תוך כדי העבודה המרובה נשאר לנו גם מספיק זמן לנוח ולהוריד את הקצב. זה היה אחד הדברים החשובים ביותר עבורי, להכנס ל״מצב ערסל״ הממכר ולהצליח לנוח. החיים בקצב הגבוה שלנו במערב לא מאפשרים לנו באמת לעצור ולנוח כמו שצריך ויש משהו כל כך חשוב בחופש אמיתי, זה לא סתם פינוק. ממש כמו בסוף תרגול יוגה כשמתרגלים שוואסנה (תנוחת הגוף המת) מרפים לחלוטין וסופגים את היתרונות של התרגול פנימה, כך גם החופשה האמיתית וההרפיה בתוך זרם החיים מאפשרת באמת לעכל, להכיל וליהנות מכל מה שיש לנו ולעבד את החיים המשתנים בקצב מהיר.
כשסיימתי ללמד בעצמי נסענו למייסור, הגיע תורי ללמוד. ההתחלה במייסור לא הייתה פשוטה. השגרה היומיומית שם מוכוונת מאוד לתרגול יוגה, פחות משפחתית ופחות מתאימה לילדים.
לילה האנרגטית שהייתה רגילה להסתובב בין השולחנות במסעדות בחוף קודלי ולהיות חלק מהמשחקים והארוחות של המטיילים הרגועים, פגשה פרצופים רציניים יותר של תיירים שרצו לסיים את הארוחה כמה שיותר מהר ולחזור לנוח לפני התרגול הבא שלהם.
חוף הים היה חסר לכולנו והחום הפך מעיק יותר.
אצלי פתאום התממש לו חלום וגיליתי שהוא לא נראה בדיוק כפי שחלמתי אותו. התרגול שכה ציפיתי לו, במשך שנים רבות מאז שסיימתי את קורס הוראת האשטנגה בישראל לפני מעל עשור, קורה עכשיו.
כל כך חיכיתי להגיע לממלכת האשטאנגה ולתרגל תרגול אינטנסיבי ואותנטי והנה התרגול אכן אותנטי ואינטנסיבי. אך יחד עם זאת, גיליתי שבשילוב עם משפחה וילדה היו לי פחות משאבים להשקיע בעצמי ובתרגול שלי.
בזמן שחברי לשיעור נחו בין שיעורים, מצאתי את עצמי מרימה על הידיים ילדה שחיכתה למנת תשומת הלב שלה ומכינה אוכל לכולם במטבח המעופש בדירה.
לאחר שיחה ארוכה ופתוחה ביני לבין בן זוגי גילינו את הפער בין הציפיות של כולנו למציאות. דיברנו על האכזבות וההשלכות והתארגנו מחדש.
הבנתי שלא יתאפשר הפעם לצפות להיות 100% יוגית שמודטת בהפסקות ועושה ניקוי גוף בין התרגולים, כי המציאות פשוט לא הייתה כזו. בתוך ההבנה הזו הסתתר שיעור חשוב על מציאת האמצע והאיזון בין הדברים.
המשפחה שלי במקביל הבינה שלא יהיה כיף וקליל כמו בחופים אבל שכדאי לחפש הנאות אחרות חדשות גם בתוך העיר.
עם ההבנה המחודשת הזו יכולתי להתמסר לתהליך הלמידה, במידה שהתאפשר לי בכל רגע ורגע. נזכרתי שוב כמה ההתפתחות, הלמידה וההעמקה לעולם לא נגמרים.
תמיד יש עוד רובד ועוד עומק בדרך היוגה, פיזי ורוחני כאחד. יד ביד עם התרגול שלי שהשתנה גם אנחנו התאמנו את עצמנו כמשפחה.
גילינו את עולם המקדשים הקסום מחדש, ולילה התאהבה בטקסים ופסלים והתחלנו לבקר שם בזמננו החופשי.
מייסור הייתה חוויה עוצמתית וחשובה עבורי בתור מורה ותלמידה וגם לנו בתור משפחה. משם חזרנו ישירות לבומביי והביתה לברצלונה.
חודשיים שלמים שאפשר לכתוב עליהם טקסטים רבים ממרחק הזמן, אך במציאות פשוט טסו להם.
המסע הזה להודו הפעם לימד אותי שיעור חדש בגמישות מחשבתית ופתיחות לשינויים ועל הדרך הזכיר לי שיעור ישן שאני משתדלת תמיד לחיות לפיו – לחלום כמה שיותר ולהעיז להגשים את אותם החלומות.
היקום פתוח להקשיב למשאלות ליבנו. לפעמים צריך להוסיף לכך רק קצת אומץ ואמונה והחלומות הכי נועזים שלנו מתממשים.
אם גם לאורך ההגשמה של אותם חלומות אנו מצליחים להישאר נוכחים וקשובים וגמישים ,הרי שבאמת זכינו ואין מצב שלא נמצא בתוכו את הדרך לאושר.
