אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי כאילו היא היתה אתמול למרות שעברו די הרבה שנים מאז. מצד אחד התכוננתי אליה ורציתי כבר להתחיל, ומצד שני לא ידעתי למה אני נכנסת, הכל הרגיש לי כמו הפתעה אחת גדולה שרק אחריה הבנתי, או ניסיתי להבין, מה בעצם קרה פה.
פעמים ראשונות, התנסויות חדשות, אלו חוויות שנוטות להיחרט בזיכרון גם אם לא במלואן, כי הן מייצגות הישג, סלילת דרך לבאות או כי פשוט היינו נוכחים באותו רגע בנפש ולא רק בגוף.
הפעם הראשונה בה תרגלתי יוגה היא אחד הזיכרונות החזקים ביותר שלי כי ברגע ההוא הייתי בנוכחות מלאה, מוקדשת לגמרי לאותו הרגע. הייתי בת ארבע בבית של סבא וסבתא שלי בירושלים, באזור בין המטבח לסלון. שתי דודות שלי לקחו פיקוד, אחת אספה את כל התלתלים שלי לקוקו הדוק וגבוה, כזה שמותח את העיניים לצדדים ואת לרגע מרגישה יפה יותר ומשכנעת את עצמך שכאב הראש שווה את זה. הדודה השנייה לימדה אותי תנוחות יוגה. היא לא היתה מורה מוסמכת, אבל האהבה שלה ליוגה שבאה איתה מהודו ועד שינקין דרך הסלון בירושלים, עשתה את שלה וסחפה אותי לעולם שכולו רוגע.
כילדה בת ארבע שמתרגלת יוגה בפעם הראשונה בחייה התרגשתי מאוד. מעצם החוויה, מעצם העוצמה. לא התעסקתי בבנות שתרגלו לידי. מי מנוסה יותר או פחות ומי לובשת את הטייץ הכי צבעוני בשיעור, כי לא היו כאלה. זו הייתי רק אני, אני והיוגה, כפי שהיא צריכה להיות. לא פיתחתי מחשבות על מה אעשה אחר כך או מה מציק לי היום, התרכזתי בתהליך שלי וצמחתי ממנו.
אני זוכרת שניסיתי את תנוחת העץ. עמדתי על רגל אחת עם ידיים בנמסטה מעל הראש ולא הצלחתי להישאר יציבה. הייתי נחושה להצליח וסירבתי לקבל את העובדה שהאיזון בתנוחה הוא ממני והלאה. דודה שלי חייכה ולימדה אותי את טריק הריכוז בנקודה אחת. בחרתי נקודה לבנה בקיר שממול ולאט לאט הרגשתי שאני מתחילה להתייצב. עד היום כשאני מחפשת איזון ביוגה אני נזכרת באותה פעם ראשונה.
הפעם השנייה שתרגלתי יוגה הגיעה כמעט שלושים שנה אחרי. המדריכה שאלה אם תרגלתי בעבר ועניתי שלא, היא הייתה מופתעת ואמרה שהגוף שלי מקבל את היוגה בטבעיות. הוחמאתי אבל לא הקדשתי לכך תשומת לב עד שהיוגה הפכה להיות בשבילי תרפיה אמתית, לפני כן פשוט לא התחברתי לרעיון של תרגול כמו יוגה. לא הסתדר לי בראש הרעיון של אימון בו אני יושבת ו׳לא עושה כלום׳, אימון מבחינתי היה חייב להיות מהיר ודינמי ולרגע לא חשבתי לעצור, לשחרר ולתת תשומת לב לשרירים שעובדים.
לקח לי קצת זמן אבל בסוף הבנתי שתרגול יוגה עובד על שרירי ליבה פיזיים ובעיקר מנטליים ופשוט התאהבתי. זה הרגיש קצת כמו למצוא פיסת אמת שנשכחה ממני לפני שנים, להיתקל בה לגמרי במקרה ולדעת שזה מה שנכון לי. היוגה התחילה להרגיש לי כמו משהו שתמיד עשיתי, אם מתעלמים מהשרירים שנתפסו ולא ממש זכרו את התרגול כמוני.
יש לנו, לבני אדם מן הרגל מגונה כזה, אנחנו נוטים לעשות דברים עכשיו אבל תוך כדי חושבים על מה שהיה ועל מה שאולי עוד יהיה. רודפים אחרי מטרות כדי לסמן עליהם וי ומתגעגעים לתהליך כשהוא כבר מאחורינו. בטוחים שאנחנו מקשיבים למי שעומד מולנו כשלמעשה אנחנו מתכננים את התשובה שלנו בזמן שהוא מדבר ואז לא זוכרים על מה הוא דיבר. במילים אחרות, את מה שקורה, ברגע שהוא קורה, אנחנו נוטים לפספס ורגעים רבים בחיינו נשכחים מאתנו ברגע שהם חולפים.
כשאני מתרגלת יוגה אני באורח פלא מצליחה להפריד את העבר והעתיד מה-'עכשיו'. לפעמים אני מצליחה לעשות את ההפרדה בתחילת התרגול ולפעמים זה קורה רק לקראת הסוף. יש פעמים שזה קורה לרגע ויש פעמים שאני ממש בתוך זה, בתוך העכשיו הזה ובאמת מצליחה לחיות אותו בלי הסחות דעת. האימון הזה, על להיות נוכחת, קשה לי יותר מכל אימון אחר כי הוא מאמן את הראש שהוא השריר הכי עקשן בגוף.
כילדה בת ארבע, להישאר ברגע לא הייתה משימה מאתגרת בשבילי, לא חשבתי על הסידורים שאני צריכה לעשות אחרי התרגול ולא סיבכתי את עצמי במחשבות. הייתי ממוקדת חוויה. כמה פשוט ככה קל. הייתי ילדה חולמנית שחיה בעולם של אגדות והיוגה פשוט השתלבה לי בול. עם השנים, החיים המודרניים, התרבות והמוסכמות הכניסו יותר סטרס ופחות רוגע, יותר חיי משרד וצ'ק ליסטים ופחות נשימות ודגש על מנוחה. 'לשחרר הכל' ופשוט להיות נוכחת הפך לאתגר של ממש שבאמצעות היוגה אני מצליחה להתמודד איתו.
עם כל תרגול אני מבינה יותר ויותר שבחיים זה ממש כמו בתנוחת העץ , אם לרגע יצאתי מריכוז אני מאבדת שיווי משקל וצריכה לחפש את האיזון מחדש. זו עבודה לשמור על איזון, זו עבודה להישאר ברגע. מה שיפה זה שגם כשמתרגלים שנים עדיין צריכים ׳לשמור על כושר׳ ולהמשיך להתאמן כדי לא לאבד את זה. זה קשה עד אותו הרגע שמצליחים ומבינים שכל מה שצריך לעשות הוא פשוט לחזור לבסיס ולחוות את הדברים כמו ילדה בת ארבע.
עד הפעם הבאה,
מיכל.
– לטור הקודם לחצו כאן
