בוקר.
שעון מעורר. נודניק ועוד שניים אחריו. מקללת בלב. קמה. לחץ של בוקר. מרתיחה מים. מתארגנת. אין זמן לכלום. מלא משימות מחכות במשרד. תזכורות מתחילות לקפוץ על המסך של האייפון. ביס מאיזו פחמימה בתקווה שתתן לי זריקת אנרגיה. נועלת את הבית ויוצאת. נזכרת ששכחתי שהרתחתי מים. לא נורא, אני כבר אשתה בעבודה. פקקים של בוקר. עצבים. הודעות, מיילים ועדיין לא הגעתי למשרד. מעלית. פרצופים מוכרים. עוד יום, 9 בבוקר עד 6 בערב והמרתון ממשיך.
הלו"ז שלי סובב סביב המשרד ועם זאת החיים קורים באמת רק כשאני מחתימה כרטיס יציאה. לשרוד עוד יום במשרד. חשבתם פעם על זה שזה דומה? לשרוד, משרד…
אנחנו חיים אותו, את הסטרס הזה שפוקד אותנו יום-יום. בעבודה, בסידורים, בלוגיסטיקה, בזוגיות, במרדף הזה שיצרנו לעצמנו בתודעה. סטרס של החיים שלמדנו לקבל, כי ככה חינכו אותנו. המסלול ידוע מראש ואנחנו עוברים בין התחנות ומנסים לאסוף כמה שיותר 'נקודות' בכמה שפחות זמן. עוד הישג ועוד אחד וסיכוי טוב שאת ההישג הזה מישהו אחר בכלל התנה לנו וזה לא ההישג שאנחנו מחפשים. בכל זאת אנחנו רודפים אחריו, כנראה ששיווקו לנו אותו מספיק טוב. העיקר שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מה אנחנו רוצים.
מתי יוצא לנו לעצור? לא כדי לפרוש, אלא לעצור בשביל לעצור. לנשום. לספוג את מה שקורה באותו הרגע. לשאול את עצמנו אם אנחנו עושים את מה שאנחנו אוהבים. לשאול האם אנחנו רודפים אחרי משהו כי התרגלנו למרדף או כי זו התשוקה האמתית שלנו. מתי אנחנו עוצרים כדי להניח את הצ'ק ליסט בצד לרגע, או לפחות לתת תשומת לב לכל סעיף שאנחנו מטפלים בו כדי באמת לטפל בו ולא רק כדי להתקדם ממנו הלאה. אתם זוכרים מתי עצרתם בפעם האחרונה?
אני חיה כבר שנה רביעית בתל אביב אחרי שהגעתי לכאן בעקבות משרה נוצצת בכלוב זהב מרשים, שחשבתי שתעניק לי אושר וסיפוק. מאותו רגע זה הרגיש כאילו לקחתי המון אוויר לריאות וצללתי לתקופה בלתי ידועה כשהדרך לא סלולה אבל יש מטרה אחת – לשרוד בכל מחיר. התאמתי את עצמי למירוץ העכברים, לחמישי השמח וראשון המבאס. אפילו הספורט שהתאהבתי בו היה דינמי בקצב גבוה, כזה שמתקדמים בו מהר ומזיעים לפי קצב הדופק.
לקח לי זמן אבל בסוף זה הגיע. באמצע כל האוטוסטרדה הלא מובנת הזאת של 'מה אני רוצה לעשות באמת?' ו'האם אני מגשימה את עצמי דרך מה שאני עושה?', החלטתי לעצור. עצרתי כי בניגוד למה שחשבתי בעבר, הבנתי שדברים לא 'פשוט יסתדרו מעצמם'. הרעש הזה שמגיע מבחוץ לא יישכח מעצמו, להיפך, הוא יהפוך לחלק ממני עד שאני אחליט ואתעקש למצוא את האיזון.
איזון. כמה מדברים עליו בכל מקום. אני תוהה אם רק לי זה מרגיש שככל שמדברים עליו יותר ונותנים לנו עוד טיפים איך להגיע אליו הוא רק מתרחק יותר אל האופק. 'תהיי קשה להשגה!' 'אבל לא קשה מדי…' 'תראה אהבה!' 'אבל אל תחשוף את כל הקלפים שלך…' 'תהיה עסוק!' 'אבל תשאיר זמן לעצמך…' 'תישארי רגועה 'אבל תשחררי כעס כי זה לא בריא לשמור בפנים.'
עצות לאיזון לא חסרות אבל מינונים שהם למעשה מהות האיזון לא באמת קיימים או ידועים למישהו, גם נוסחת פלא אין. אנחנו מתוסכלים מרוב נסיונות ומתוסכלים עוד יותר כשאין תוצאות ובכל זאת כל כך רגילים להיאחז בדרך המוכרת הזו. תחושת המוכרות, שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים, נותנת לנו הרגשה של שליטה ולכן אנחנו לא משחררים אף פעם. לשחרר מרגיש לנו מפחיד, כמו לעזוב חבל הצלה שאנחנו נתלים בו. העניין הוא שהרבה פעמים החבל הוא זה שתולה וחונק אותנו בסופו של דבר ודווקא אותו כדאי לשחרר. קשה לוותר על התחושה שאנחנו בשליטה ועל האשליה שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים אבל השחרור הזה הוא תחילת הדרך לאיזון, כך גיליתי. תחילת הדרך למציאת המינונים שמתאימים לי ולא המינונים שמוכתבים לי מבחוץ על ידי כולם.
את האיזון שלי, בין היתר מצאתי ביוגה, במדיטציה, במרווח הקטן שבין שאיפה לנשיפה. באוויר שיוצא מהאף ומורגש מעל השפה העליונה. בתשומת לב לפרטים, לכאן ולעכשיו. את האסימונים שנופלים אני שומעת כשאני מקשיבה לשקט. אין לי סיכוי לשמוע אותם כשהראש שלי בבלאגן.
בהתחלה לא התחברתי ליוגה, חשבתי שאפספס משהו בחוץ כש'אתעכב' על תנוחות באימון כל כך שקט. למעשה סוף סוף הצלחתי לראות דברים מנקודת מבט קצת אחרת. שיחררתי את מה שהכרתי ומה שהייתי בטוחה שנכון וגיליתי שהדפוסים המקובעים הם אלו שעיכבו אותי ולא שום תנוחה יוגית. עשיתי ריסטארט ונתתי לעצמי לנשום. לא נטשתי את האימונים הדינמיים שכל כך אהבתי, אבל בחרתי מינון שלהם שהתאים לי יותר, לצד היוגה. היוגה מרגילה את הגוף לשים את הדגש על הבין לבין. להתרכז, להתארך, לשחרר, לתת לשרירים לנשום ולהפריד בין התאים. אני יודעת שאם התחלתי יום בנשימות, ולא בסקירה של הפיד בפייסבוק ברדיפה אחרי לא-ברור-מה, אז היום שלי מתחיל אחרת.
בוקר.
יקיצה טבעית עשרים דקות לפני השעון. נשימות. מתיחות במיטה. תנוחת עובר. לצאת אל היום החדש עם שקט פנימי. מסתבר שהשינוי הקטן הזה שגורם לכל היום שלי להיראות אחרת. מה שקורה בחוץ לא ישתנה אלא אם כן אשנה את הגישה שלי מבפנים, הקלישאה המרתיעה והנכונה הזו.
הפקקים בבוקר לא נעלמו, אבל ארבעים דקות של נסיעה בלחץ ועצבים הפכו לארבעים דקות של התעוררות, של הזדמנות להניח את הראש על החלון ולהקשיב למוזיקה, זמן לעצמי. אנחנו חלק מדור שלא נח לרגע כי ככה הכתיבו לו, צריך להזיע בקצב הדופק. אבל בחיים, כמו ביוגה, אנחנו צריכים איזון בין המהיר לרגוע, בין השקט להמולה, בין הבפנים שלי עם עצמי לבין כל השאר שבחוץ. המציאות לא נהיית רגועה עם הזמן, האחריות לשנות גישה ולעצור כדי לעשות התאמות היא עלינו בלבד.
תחשבו מאזניים. בכף אחת יש לחץ, בלאגן ומשימות להספיק ובכף השנייה יש את מה שאני באמת רוצה כאן ועכשיו. אם את המשקל אני נותנת רק למה שצריך להספיק זה מה שמוביל אותי מיום אחד ליום הבא ואני אף פעם לא אגיע למה שנכון לי כי אין איזון, רק שחיקה של אותה הכף. אין לי נוסחה מדויקת לאיזון, כלא חד צריך להתעורר ולמצוא את המינונים שעובדים לו, אני רק יודעת שלהחזיק נשימה בכוח לא עובד לאורך זמן. לשחרר כן.
אני אמשיך לספר לכם מה עובד בשבילי ומה עובר עליי כאן בבלוג הזה.
עד הפעם הבאה,
מיכל.
