מגזין

אנחנו חיים בעולם שבו כולם כבר שמעו על תרגול היוגה, לכולם יש דעה עליו ואנשים רבים התנסו בו בצורה כזו או אחרת. בין מיליוני מתאמנים, כל אדם ואדם מפתח מערכת יחסים שונה עם התרגול.
יש שאוהבים, יש ששונאים, יש שנמנעים, יש את אלו שישר נדלקים, את אלו שלוקח להם זמן להכיר ואת אלו שלעולם לא מתחייבים.
כבר בשיעור היוגה הראשון שלנו, ברגע שאנחנו פוגשים את התרגול, אנחנו מתחילים את מערכת היחסים עם היוגה וכמו כל מערכת יחסים היא יכולה ללכת לכיוונים שונים.

אפשר לשמור את זה כ"דייטינג" קצר. כמו כל דייטינג, זה אולי יהיה נחמד, או אולי ממש סיוט. כנראה שלעולם לא תכירו באמת אחד את השני, ולעולם לא תדעו מה הפסדתם, לטוב ולרע.
מנגד יש גם את האפשרות להכנס ממש למערכת יחסים. כזו הכרוכה במחוייבות, השקעה והעמקה. כדי להכיר את היוגה לעומק, זה לא מספיק לפגוש אותה רק לפעמים.
צריך לבלות זמן רב ביחד, לעבור את שלב "ירח הדבש" (החדש, המסעיר והמרגש) ולהגיע לשלב "החיים האמיתיים" (היציב, העמוק, ה"משעמם").
כן, מערכת היחסים עם היוגה היא כמו כל מערכת יחסים אחרת בחיים. עם זאת, בעיני, היא גם מאוד שונה. שונה בצורה, שלדעתי, הופכת אותה להיות מערכת יחסים מופלאה ביותר.

מערכת היחסים עם היוגה היא אינטימית יותר מכל מערכת יחסים אחרת. במפגש עם היוגה, אנחנו הכי שקופים ופתוחים שיש. אי אפשר להסתיר, אי אפשר להתחבא, אנחנו שם כמי שאנחנו.
המסכות שלנו לא עולות איתנו על המזרון ולא מלוות אותנו לאימון הפראנאימה והמדיטציה.

איכות מיוחדת נוספת שיש ליוגה, היא היכולת שלה ללוות אותנו לאורך כל השינויים והאתגרים בחיים. מצד אחד, היא משתנה איתנו ומתאימה את עצמה למה שאנחנו עוברים ומצד שני, היא תמיד איתנה יציבה ומוכרת.
היא החברה הזו שלעולם לא תנטוש ותמיד תהיה שם, כל עוד נזכור אנחנו להתפנות אליה. כל כך אוניברסלית, כל כך עתיקה, כל כך של כולם. בכל ארץ, בכל שפה, בכל סטודיו ועדיין כל כך אישית ומתאימה לכל אחד.

מלבד היותה חברה טובה, היא גם מורה שקטה. בכל מפגש איתה אם נקשיב לה ונסתכל אל בבואת המראה שהיא מחזירה אלינו נוכל ללמוד על עצמנו המון.

כשאני הכרתי את היוגה, הייתי צעירה, נמרצת, חדורת מוטיבציה ומסורה. זה היה בתקופה שחייתי בקנדה ועברתי אז שינויים רבים, הרגשתי שאין לי קרקע יציבה והייתי אבודה.
הגעתי ליוגה כי חיפשתי משהו, למרות שלא ידעתי מה הוא. התרגול פגש אותי בדיוק במקום שבו הייתי ודיבר איתי בשפה שהבנתי – אשטנגה ויניאסה יוגה.
נחשפתי לתרגול אינטנסיבי, נמרץ ואנרגטי, חזק ועוצמתי, בדיוק בשבילי. פגשתי תרגול עמוק ומעניין, שכל הזמן התגלה, והתפתח.
התרגול סחף אותי למעמקי היוגה, ריתק אותי, עניין אותי ואתגר אותי כאחד.

האמת היא, שאני לא זוכרת במדויק את השיעור הראשון שלי. אני בעיקר זוכרת בלבול, מאמץ, תחושות פיזיות שצפו ועלו ובסוף את העייפות.
עם זאת, אני כן זוכרת את השוואסנה בתום התרגול, אז ידעתי מיד שמצאתי את מה שחיפשתי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון.

במשך תקופה ארוכה היוגה הייתה כל עולמי. התאמנתי מספר פעמים ביום באסנה, מדיטציה ופראנאימה. חקרתי טכניקות, סגנונות ותנוחות. למדתי פילוסופיה, צ'אנטים וסיפורים.
שיניתי את כל אורח חיי כך שיתאים לתרגול. הכל סבב סביב זה ונבע מתוך הלמידה של הדרך הזו. הרגשתי כאילו אני מבלה שעות עם חברתי הטובה, היוגה.
יחד איתה חקרתי את סודותי הגדולים ביותר, פגשתי את מגבלותיי המכאיבות ביותר, נחשפתי לרגעים המאושרים ביותר ולתקוותי העמוקות ביותר.
כשהרגשתי שאני מכירה אותה כבר מספיק טוב הכרתי אותה להורים, לחברים ולבן זוגי. הוכשרתי כמורה ליוגה וזכיתי להכיר אותה גם לאנשים אחרים ולחלוק אותה עם מורים נוספים.

הזמן עבר והתרגול תמיד היה שם, מבלי שאפשרתי לו לזוז. יציב ואיתן, מקור כוח, חבר קרוב שאני מחכה לפגוש כל בוקר. אך החיים הם בתנועה מתמדת, מביאים איתם שינויים כל הזמן ואחרי 7 שנים בקנדה, חזרנו ארצה.
זו הייתה טלטלה אדירה, עם רגשות מעורבים. חוסר ודאות, בלבול ובדידות. הכל התהפך והכל השתנה. הייתי מלאת שאלות ופחדים וכמו כל חברה טובה, היוגה הייתה איתי שם.
כל בוקר, גלגלתי את המזרון, נעמדתי והתחלתי לנשום ולזוז. בתוך כל חוסר הודאות, התרגול הביא אותי למקום מוכר ויציב. הוא האיר לי את הדרך והזכיר לי מי אני.

בתקופה הזו התחלתי לגלות כי היוגה היא לא חברה נוחה במיוחד. היא דורשת ללא הפסקה, מזמינה אותנו לעבודה עצמית מתמדת. מזמינה אותנו להתאמץ בזמן התרגול ולא פחות מזה, מזמינה אותנו להתאמץ כדי לתרגל.
בתקופה המבלבלת הזו, הרגשתי שלא רק התרגול העניק לי אור אלא המאמץ העצמי לעצור ולתרגל. עם כל הקושי ובתוך כל בלאגן העצירה כדי לתרגל העניקה לי מתנות רבות.
ההתמדה עצמה, היוותה מקור של יציבות ורגע העצירה על המזרון העניק לי שקט.

החיים בארץ דרשו ממני שינויים רבים, שהובילו לכך שהתרגול שלי השתנה מאוד. יוגה שעד אז כללה גם מפגש עם מתרגלים נוספים הפכה לתרגול בודד על המזרון עם עצמי.
האקלים החם והלח בארץ השפיע רבות על התנוחות ועל חווית הויניאסה. ההתארגנות העמוסה לחיים חדשים שכללו לימודים, עבודה ודירה חדשה, לקחה הרבה מהזמן והפניות לתרגול.

התנוחות השתנו, הקצב השתנה, הנשימה השתנתה וכמובן גם האפקט של התרגול השתנה. עדיין נפגשנו כל יום, אבל בצורה אחרת, לזמן קצר יותר. שמרתי על אימון דינמי, אך הוא הפך למתומצת יותר ומדוייק יותר.
נאלצתי לבחור תנוחות מסוימות ולעשות רק אותן מפאת לחץ הזמן.  בחום של הקיץ הישראלי קצב הויניאסה האינטנסיבי שהיה לי התיש וגרם לעייפות יתר, שהובילה אותי להוריד את קצב האימון.
עם כל השינויים, עדיין שם, תמיד נכחה החברה המוכרת, היציבה, המכילה והמלמדת. תהליך השינוי הזה איפשר לי להכיר פנים אחרות של היוגה. להיחשף לרבדים שונים שעוד לא הכרתי.
פתאום הייתה ליוגה צורה אחרת, קצרה יותר, שקטה יותר, עמוקה יותר. תמיד ידעתי שיש לה עוד צדדים, אבל ביחסים בנינו הם לא נחשפו כך עד כה.

היוגה ומערכת היחסים איתה המשיכו להשתנות יחד איתי. הריון ולידה שינו שוב את הפניות איתה הגעתי לתרגול. בקושי מצאנו זמן להיפגש, אני והיוגה. בין החלפה להנקה, לבכי, לאמבטיה.
מצאתי את עצמי משנה תכופות את התרגול. לפעמים ביום ולפעמים בלילה, לפעמים תרגול ארוך ולפעמים קצר, לפעמים עם תינוק ששוכב לידי לפעמים עם תינוק ישן בחדר הסמוך.
בכל זאת, עם כל השינויים האלו, היוגה הייתה שם, זמינה עבורי בכל רגע פנוי. איך שהוא, דווקא המרחק הזה, חיזק את הקשר בנינו.

גיליתי כי למרות שאני פחות חזקה וגמישה ולמרות שאני כבר לא מגיעה לאימונים מלאים וארוכים בכל פעם שאני מגיעה למזרון היוגה שם, אותה יוגה.
היא נראית קצת אחרת, אבל זו היא המאזנת, העוטפת, המאתגרת, המראה שלי. זו שמזמינה אותי למאמץ עצמי, להתבוננות, להגדרת סדרי העדיפויות שלי.
זו שמזכירה לי לא לאבד את עצמי בעומס החיים. זו שמזכירה לי שיש מעבר ליום-יומי ומעניקה לי בהירות ושקט פנימי עם כל תרגול.

בהיותה דבר כל כך מדויק ועם זאת גמיש היוגה מצליחה ללוות אותי לאורך שנים. בתקופות שקטות, בתקופות סוערות, ביציבות ובתנועה.
היא מצליחה לתת לי כל פעם את מה שאני הכי צריכה. היא החברה הכי קרובה, המראה הכי ברורה והמורה הכי טובה שלי.