מתרגלי יוגה שונים מגיעים אל המפגש עם עצמם על מזרן היוגה דרך שבילים שונים, דרכים שונות רצונות ושאיפות שונות. לפני 6 שנים כמעט נכנסתי לשיעור היוגה הראשון שלי. הגעתי מתוך בריחה. בריחה מעצמי, מהחיים שיצרתי, מהנסיבות שיצרתי להקרא חיי. במקום הכי נמוך שזכור לי מבחינה נפשית נחשפתי לראשונה לתרגול.
הגוף כבר היה פתוח יחסית אחרי שנתיים למידה ותרגול של פילאטיס וכל מה שנותר להבין או להשקיט הוא את המיינד. או ליתר דיוק, למצוא את האינטגריטי שלי, ההלימה בין רצונות הבטן, משאלות הלב והמחשבות (או במילים אחרות, בניית קו אמצע- סושומנה) היה לי קשה, כל כך קשה! הייתי עצלנית ומפונקת ולהביא אותי לכדי תרגול של שעה וחצי דרש הרבה. המזל שלי בדיעבד היה שהתאהבתי במורה. זה עזר לי להגיע שבוע אחרי שבוע לשיעור ולהתמיד, מזל נוסף היה- המשמעות הכבדה שנתתי למה אחרים חושבים עלי תוך כדי תרגול, איך אני נראית וכו.. גרמה לי לזייף מצב כאילו התרגול נעים לי וקליל (תוך כדי קושי רב!). סוג של פייק איט טיל יו מייק איט.
אבל זה לא היה רק המורה בדמותו החטובה והנעימה שמשך אותי להגיע שבוע אחרי שבוע לשיעור, היו גם בסוף התרגול רגעי חסד של שכיבה דוממת על הגב, רק אני והנשימה וריחוף, מתחת לשמיים פתוחים על דשא לח, כשהגוף חם ונושם, למדתי שם לראשונה להרפות, להניח לגוף. להניח לעצמי להיות.
מתוך ההרפיה הזו, גדלה והתפתחה הלאה לחיי היכולת להרפות, להרפות את המאמץ. כשלמדתי להרפות, השתחררו עוד דברים כמו רצונות, דעות, מערכות יחסים שלא שירתו אותי יותר ובאיזשהו מקום חוויתי כמו ריחוף טבעי שמלווה אותי עד היום כדרך חיים. וזהו. התמכרתי. התחושות שעלו בי באותם רגעי שוואסנה היו אלו שהביאו אותי לתרגל כמעט יום יום מאז, זה היה בדיוק מה שחיפשתי; לשמוח יותר, לחייך יותר, לאהוב את עצמי כפי שאני, לקבל, לפתוח את הלב. לימים למדתי שהתחושות הללו היו כמו אושר עילאי, אננדה, אותה חווים מתרגלים מתחילים בין היתר, לאחר שהגוף הותש מהתרגול.
הדרך של היוגה מאז שינתה ומשנה את חיי עדיין מהקצה אל הקצה, פתיחת הלב שחוויתי והחיבור אליו, השאירו את החיים כפי שהם, מערבולת של אירועים ורגשות, אך במקום להיות מטולטלת מהם החיבור ללב מותיר אותי רוב הזמן שלווה כמו עומדת במרכז המערבולת, שם אין תנועה, רק מתבונן וכאוס מסביבו והוא שליו. או במילים אחרות, הכל משתנה כל הזמן ובפנים- סאת צ'יט אננדה (אמת נצחית, תודעה אושר עילאי).
מאז החיוך והשמחה הם שביל חיי ורוח שטות ותחפושות מבחינתי הם רק יכולת ביטוי מוקצנת של מה שאני חווה בתוכי ביומיום. היכולת לשנות את נקודת המבט מרגע לרגע, לשנות דעה, לשנות עמדה, להיות קלילים, בלי פחד, בלי פחד בעיקר מלאבד את עצמי, כי אין בי האחזות, לא לדעות, לא לעמדות ולא לעצמי. וממילא הכל יכול להשתנות ברגע, ממש כמו הפור בהקשר של חג פורים.
מקריאה על הקשרו של חג פורים מנקודת מבט של היהדות והקבלה, שמחתי לגלות שהוא מוגדר כחג הכי חשוב ביהדות. יש שחושבים שיום כיפור הוא החג הכי חשוב, אבל הוא חשוב כ- פורים, כלומר פחות משמעותי מחג פורים על פי תפישת היהדות. חג פורים הוא הזדמנות לאדם לאבד את עצמו או אולי להניח לעצמו מעצמו.
פורים, החל בחודש אדר, הוא אור השחר העולה ומסמן את תחילת תקופת בית שני, לאחר חורבן בית ראשון. תקופה זו צומחת על פי היהדות, דוקא מתוך החושך וההסתר. חודש אדר הוא החודש האחרון מבין חודשי השנה ונדמה שמקור שמחתו היא דוקא מתוך היותו אחרון. כי שמחה אמיתית היא היכולת לראות את האור שנמצא בתוך החושך, בסוף. ממש כמו תרגול היוגה שמדגיש את צמדי הניגודים. וכמו המנוחה בסוף התרגול בשוואסנה.
המשפט המתאר יפה מכל בעייני את צמדי הניגודים ביוגה סוטרות של פטנג'לי בהקשר של אופי התרגול: "היוגה היא בהתלכדות עם האינסוף, ובהרפיית המאמץ". להבנתי את משפט זה, מתוך מחשבה על צמדי הניגודים, האור והחושך, התרגול והמנוחה, יש כאן הזמנה לחוות את הכל מצד אחד ומצד שני- כלום. רק להרפות. על מנת לחוות את האינסוף על המתרגל לצאת ולפרוץ מעבר לגבולות עצמו (דורש דמיון) להתלכד עם אנרגיית היקום, לחוות הכל. כלומר יש הזמנה במשפט להרגיש ולחוות הכל בזמן תרגול, כל שריר, כל רקמה, כל נשימה ולאחר שהרגשנו הכל, לאט לאט לשחרר- להרפות, להרפות את המאמץ. כי על מנת להרפות ממשהו יש צורך להבין אותו קודם, לחוש אותו ואף לקבל את היותו.
משמגיע חודש אדר קמה וניצבת לפני כל יהודי הוראה חד משמעית הקובעת : "משנכנס אדר מרבים בשמחה" (מסכת תענית דף כ"ט, א'). החיפוש אחר האושר העילאי (אננדה) דורש התבוננות פנימה. גם במגילת אסתר מסופר על המן הרשע שהיה עשיר מאוד, מוקף בנכסים ובממון ובמשפחה עניפה, ובכל זאת אושרו נפגע רק כי מורדכי היהודי סרב להשתחוות לו. המן מודיע אז בגילוי לב: "וכל זה אינו שווה לי.." (אסתר ה' י"ג). דוגמא זו של המן באה להראות שאת השמחה יש לחפש במקומות אחרים, לא בחומר וגם לא באנשים.
פעמים רבות מתרגלים מוצאים מורה אחד, סטודיו אחד, מקום קבוע בשיעור קבוע ובימים קבועים. הכל קבוע, כמו טקס. הטיקסיות הזו דרושה בשלבי המפגש הראשונים עם היוגה, בעייני, על מנת ללמוד ולשלב את היוגה לחיים עם תמיכה ככל האפשר. עם השנים, אולי בזכות הפרידה מאותו מורה ראשון (דבר שהותיר אותי ביום אחד ללא מורה וללא בן זוג ועם התקף חרדה קל) הבנתי שעלי להפריד את התרגול מדמות של מורה, מסטודיו, מזרון, או כל דבר אחר שעשוי להיות לא בנמצא. כל עוד אני קיימת- התרגול איתי מעבר לזמן ומקום.
ועל זה נאמר "איזהו העשיר השמח בחלקו". הבנתי אז ש"חלקי" הוא גופי ויכולת ההתבוננות והבחירה שמלווים את חיי.
חודש אדר הוא חודש של שמחת הלב לקראת פריחתו באביב. זה זמן לניקוי, שחרור אחיזות, פתיחת הלב, קודם כל כלפי עצמנו, על מנת להבין במה אין לנו צורך עוד, מה מגביל אותנו, לקראת שחרורו וניקויו מחיינו באביב. אנחנו נכנסים לחודש אדר אחרי תקופה של התכנסות, של חורף, בתקופה זו האדם יכול לחוש תחושת לבדות המחזקת את פנימיותו ונפשו לקראת הפריחה באביב.
חג פורים נמצא כחייץ בין שתי עונות אלו ומאפשר למעשה את השחרור מכבלי ה"אני", אנחנו משתטים, שותים "עד-לא-ידע", ומתחפשים, כל זאת על מנת להדגיש שאין אמת אחת קיימת ובכל מצב של החיים קיים מתבונן המסוגל להפוך (פור) דעות, גורלות רצונות וכו' ושלמעשה לא קיים דבר מלבד המתבונן. כתוצאה נעלמת ההזדהות עם הדברים והגדרת ה"אני" הולכת ונעלמת, במקומה בד"כ מופיע חיוך שטותי. ממש כמו זה שמשתרש על פניי בשנים האחרונות.
היוגה מטרתה להביא את המתרגל לשחרור מסבל גשמי וממעגל הלידות והמוות (שחרור מסמסרה) כך נוצרת חוויית שחרור ואחדות עם טבעו האלוהי של המתרגל. האיחוד הפנימי שנוצר בהארה ביוגה הוא בין הנשמה, אטמן, לבין האלוהות. על פי היוגה סוטרות של פטנג'לי היוגה באה להשקיט את גלי (או תנודות) התודעה. כשגלי התודעה מושקטים מתפוגג מסך הערפל העוטף את ההכרה והיא הופכת צלולה יותר. מאפייני ההכרה הנחשפים על פי הפילוסופיה של היוגה נקראים סאט צ'יט אננדה.
סאט- האמת הנצחית. המהות היא הקיום ואינה תלויה בגוף וחומר זמניים.
צ'יט-תודעה. התודעה הטהורה היא המהות, היא מצויה בכל והכל הוא אחד.
אננדה- אושר עילאי טהור bliss. להיות באושר רק מעצם היותי.
לסיכום, חג פורים, ללא ספק החג השמח בשנה, זמן להשתטות ולאבד את עצמנו, מנהגי החג מאפשרים לנו להיות המתבונן בחיינו. על ידי כך מתאפשר מצב שבו האדם מצוי באושר עילאי bliss מתוך ראיית השלם והכלל והיותו חלק בלתי נפרד ממנו. מנהגי החג כגון עד-לא-ידע ועטיית תחפושות מאפשרים את חוסר ההזדהות עם הדמות שמייצגת אותנו, באמצעות כך, נחשף המתבונן עצמו.
כשהמתבונן נוכח, ללא עבר, ללא עתיד וללא זמן מוגדר מעבר לכאן ועכשיו, מתגלה האמת הנצחית, המהות, ההכרה שהכל מצוי בכל והכל אחד מביאה לתחושת אושר מזוקקת bliss רק מעצם הקיום הנוכחות וההתבוננות.
חג שמח 🙂
