בואו נודה על האמת, חורף ואני, איך לומר- זה לא בדיוק השילוב האידיאלי.
קר לי. מאוד. גם אם נראה פה כמו אביב רוב הזמן, הגוף מתקשה להתעורר בבוקר ומסרב לא פעם להתמסר למזרון היוגה.
אחרי שבועות בהם אני מוצאת את עצמי מחבקת רדיאטורים, תנורי סלילים ובקבוקים חמים, החלטתי לעשות מעשה.
באינסטינקטים של יוגיני, הבנתי שהישועה, איך לא, טמונה בתרגול.
אומרים שהאסאנה הקשה ביותר בקרב מתרגלי יוגה, היא לקום כל בוקר ולפרוש את המזרון.
לשם כך אנחנו זקוקים לטאפאס- החום הפנימי, השומר על תשוקה בוערת.
ב.ק.ס איינגר, בספרו "עץ היוגה" כותב: "טאפאס זו תשוקה בוערת לנקות כל תא בגוף ובחושים, כך שהגוף והחושים יהיו תמיד טהורים ובריאים ולא יוותר מקום לאי-טוהר לחדור למערכת שלנו."
במקורות אחרים מפורש טאפאס כשינוי בהרגלי התרגול שלנו, שינוי שעלול להיות קשה.
ובכן, בעונת הקור, חיפשתי לי מקום להעיר את הטאפאס! ואולי אף לצאת מהרגלי התרגול האישי.
הזיכרון שיושב לו חדר חמים (טוב נו, חם חם!) במעלה הבניין ברחוב קרליבך היכה בי ומיד הרמתי טלפון למרכז "ביקראם יוגה".
במשך שנים, בהיותי מתרגלת ומורה ליוגה מעולם לא התנסתי בתרגול הביקראם, בחיפוש אחר התעוררות הטאפאס, הייתה זו הזדמנות נהדרת לשינוי הרגלים.
נועה מביקראם הייתה מאוד מזמינה וכבר למחרת, ברגליים רועדות, והרבה חשש, עליתי אל חדר היוגה המחומם.
כבר בכניסה התחושה הייתה שהגעתי לבית נעים ומחבק. ואם להתחמם אז בהחלט נחמד לעשות את זה כאן.
הכנתי את עצמי לחוויה מיוזעת, אך לא יכולה להגיד שצפיתי את שיגיע. באמצע החורף הישראלי המקפיא (סגרנו את סוגיית ה"זה-לא-חורף-זה-אביב")
מצאתי את עצמי היחידה בחדר לבושה במכנס ארוך, שלא הצטיידה ב3 מגבות ובקבוק מים צונן. גם את העניין הזה, נועה פתרה בלי בעיה.
היא הציגה לי את עטרה, יוגיני אנרגטית ומלאת שמחת חיים, מורה לביקראם יוגה, שהכניסה אותי אל החלל הנכסף.
מודה שלרגע חשבתי שלקפוץ (מהחלון) אל תוך סרט בסינמטק זו אופציה הרבה יותר מחממת, אך כמה רגעים לאחר מכן, כבר התחברתי עמוק לתוך האקלים החדש של יער מרכז אמריקאי אקזוטי או לפחות איזה חוף בתאילנד.
ואז הוא התחיל, תרגול הסיקוונס של ביקראם יוגה, לא מסובך במיוחד, מורכב מפתיחה שמתמקדת בנשימות ולאחריה אסאנות בסיסיות ואפשריות עבור רוב המתרגלים. התרגול כלל מספר מתיחות התחלתיות ותנוחות עמידה, עבר דרך פיתולים, כפיפות לאחור וכפיפות לפנים והסתיים בסדרת תנוחות אשר ביניהם מפרידה שוואוסנה.
הקצב די מהיר למרות שהם לא מברכים את השמש שם בביקראם – בעיקר כדי להימנע ממה שידוע כ"כלב מחליק מטה".
אגב, הסיקוונס הוא אחיד בכל העולם, מה שמאפשר להיכנס לשיעור ביקראם גם בסין ולהשתלב בלי בעיה.
והנה, בתוך חדר התרגול, לאחר שבועות של ניסיון להיזכר בתחושת חום, הגוף שלי ואני התחלנו סוף-סוף, להזיע.
תחושת הטאפאס המתעורר הלכה והתגברה, הרגשתי את הגוף נפתח ושוב חברתי לפנטזיית החוף האקזוטי בתאילנד.
עטרה הסבירה בתחילה, שהתרגול עלול לעתים להוביל לסחרחורת או בחילה ואלו, תחושות לגיטימיות של ניקוי רעלים, ואכן, התחושה הייתה שהרבה משתחרר מעליי, פיזית ורגשית.
התרגול הלך והתחמם, הגוף החל להתמודד עם מזג האוויר החדש והאנרגיה בחדר שמרה אותי בעניינים, הרבה ריכוז בנשימה עזר לשמור את החום הפנימי שנוצר יחד עם חום החלל החיצוני והרגשתי כמתמזגת עם התנוחות.
החלונות החלו להתמלא אדים חמימים, פנטזיית הסינמטק, וגם הוא עצמו, הלכו ונעלמו מן האופק וצללתי אל תוך עצמי.
החוויה הייתה של פגישה עם מקומות עמוקים מהרגיל, אם אנסה לתאר במילים, זה הרגיש כמו להגיע לקצה של עצמי ולקבל את ההזדמנות לעבור אותו ולהתקדם הלאה. פתאום נפגשתי עם האתגר לשמר נשימה ארוכה ולמצוא את שיווי המשקל שלי, הגעתי אל מקומות מוכרים שלרגע הרגישו כמו חדשים. פגשתי את החלקים בהם אני בורחת אל הדפוס המוכר – טריקונאסאנה מעולם לא נראתה מאתגרת כל כך. ושבתי למצוא את נקודות המרכז שלי דרך נשימה שהלכה והעמיקה.
לאחר קרוב ל-90 דקות – אגב, אין שעון בחדר הביקראם מה שמאוד עוזר להתפקס פנימה – התיישבנו לתרגול עדין של פראניאמה, כשאני ממש יכולה לחוש את הקיץ מתקרב ואת דיכאון החורף שוכח לו אל מעבר להרי הסינמטק.
המעבר לשוואסאנה היה מפנק והצלחתי לחוש הרפיה אמיתית, כזו שכבר הרבה זמן לא מצאתי.
אז נכון, לפעמים נוכל למצוא את החום הפנימי דרך תרגול אישי מעמיק על המזרון, אך לפעמים קצת חימום מבחוץ עשוי להחזיר אותנו למסלול ולאפשר לנו לחזור לשגרת תרגול מיוזעת, גם בחורף.
תודה לביקראם יוגה על ההשראה.
תרגול פורה!
ועל הדרך סידרתי לקוראים ולקוראות שלנו שבוע התנסות שם ב-50 ₪. תגידו שאתם מ"יוגה פלייס".
ביקראם יוגה, קרליבך ת"א: לינק לסטודיו
