הקדישו מספר דקות מזמנכם בשביל הסבל, למען הסבל. הישארו פה, אנא מכם, לכמה רגעים איתי בשביל לקרוא על הסבל, לחשוב על הסבל, לחקור אותו, להרהר בו, תחוו אותו עמי לרגע קט, ואחר כך תסגרו ותשכחו. תמשיכו הלאה לחיים של סבל, אולי לא כולכם, אבל חלק מכם בטוח.
אם כבר הגעתם לפסקה הזאת אז כנראה שגם אתם סובלים. והסבל הזה, הוא מושך אתכם, הוא מזין אתכם, מסקרן אתכם – הוא גורם לכם להמשיך לקרוא. אז אשתדל לפחות ברובו של טקסט זה להתייחס לנוראותם של החיים הללו – הטרגדיה הזאת. החוויה הקיומית הבלתי נסבלת הזאת לעיתים.
הבודהה (בודהה=המואר, שמו המלא – סידהארתה גאוטמה), שרובנו מזהים עם הפסלון של האיש השמנמן והמחויך, מבסס תורה שמטרתה הפסקת הסבל – כלומר, ישנו סבל, זוהי נקודת מוצא, תיאור המציאות. ב"סוטרת הנעת גלגל הדהרמה" פורש הוא בפנינו את ארבעת האמיתות הנאצלות;
1. זה סבל.
מהו "זה"? – החיים. החיים הם סבל אומר לנו אותו בודהה (מואר). כמובן שזהו לא סוף דבר, הבודהה ממשיך ואומר לנו:
2. זו הסיבה לסבל.
3. זהו קץ הסבל.
4. זוהי הדרך אל קץ הסבל.
חשוב לעצור לרגע ולהתעכב על המילה 'סבל'. הבודהיזם, וכמוהו גם תורות נוספות שצמחו בהודו, עושים שימוש בתורתם במילה 'דוקהה', מושג המצביע על מצב קיומי, על אי-נוחות, על אי שביעות רצון המלווה אותנו לאורך חיינו ומרגע היוולדנו. הלא הוא כך? הבודהיזם, היוגה ועוד תורות רבות מצביעות ישירות על המחלה האנושית – הסבל הקיומי.
רובנו לאורך חיינו משתדלים להתעלם ממנו, אך הוא נותר לו שם ברקע, אופף אותנו. לא נוכל למשל להתכחש לבכי התמרורים בו פוצח תינוק היוצא מרחם אימו המוגן אל העולם – בכי המעיד על כך שהוא חי ונושם. איננו ממשיכים למרר בבכי לאורך כל חיינו, אולם תחושה של מחסור ושל חוסר שביעות רצון ממה שיש לנו עוטפים את תודעתנו לאורך הדרך,עוטפים ואינם מאפשרים לנו להבחין באמת.
אם אינכם מבינים על מה אני מדברת תעשו תרגיל קצר – עצמו את עינכם וחישבו על היום שעברתם היום, תיזכרו לרגע קט כמה סבלתם, תיזכרו בכל רגע ורגע שעורר בכם את תחושת המחסור. רציתם את מה שאין, ונאחזתם במה שיש בתקווה שהוא לא יגמר לעולם. מספיק שנגמר לכם במשרד החלב לקפה וכבר אתם יכולים לשנוא את כל העולם, כי חסר לכם, כי אין לכם. לעיתים אנחנו אפילו מקווים לפתוח את המקרר ולראות ששתו לנו את כל החלב, ואנו כבר מריצים בראשנו תסריט כיצד אנו מתעצבנים על שותפינו לחלב. כואב לנו הגב או הראש או הבטן, אנו אומללים על כך וגם לא עושים דבר על מנת לעזור לעצמנו. הכאב מרגיש כמו לא שוכח, בעוד עונג השבת חולף לו כלא היה. וכך כולנו קורבנות של החיים הנוראיים האלו.
ב"יוגה וסישטהא" פוצח רמה הנסיך ואומר: "מה הדבר שהם מכנים שמחה, והאם ניתן למצוא אותה בחפצים המשתנים-תמיד אשר בעולם הזה?כל היצורים בעולם הזה נולדים אך ורק כדי למות, ומתים כדי להיוולד! אינני רואה טעם בכל התופעות המשתנות הללו שהן שורשי הסבל והחטא (…) נראה שאנחנו רצים אחר תעתוע-שרב במדבר כדי לרוות בו את צמאוננו" (תרגומה של פריה הרט לסוואמי ונקטסננדה, עמוד 6). הנסיך רמה יצא לראשונה מהארמון שעטף אותו עד כה, וגילה בחוץ חיים מלאי סבל, כאלו שלא ראוי לחיותם, שהרי הכל חולף, שהרי אנחנו חולפים.
אז מה כל כך משמח בחבילת שוקולד שמועדת מראש להיגמר? מה שווה לי נסיעה לחו"ל שממש בקרוב תגיע לקיצה? ולמה לנו להתאהב כאשר מראש אנו יודעים כי האהבה זו יגיע סופה? איזו סיבה יש לי לחיות חיים (ואני מתכוונת ל"ממש לחיותם") שמועדים להיגמר במוות? גאוטמה בודהה במשנתו עושה שימוש במונח "גלגל הדהרמה" על מנת לתאר את אותו תהליך של חיים ומוות. כאשר אנו נולדים בכל פעם מחדש לחיים הכרוכים בסבל, הכל זמני מלבד אותו גרעין נצחי הממשיך להתגלגל בתחפושות שונות, ובכל פעם אנו מועדים מראש לאותו סבל קיומי. לידה – כאב, ילדות – חוסר אונים, בגרות – סבל, זקנה – מחלה, מוות… לידה. לפחות כך עד שנראה נוכחה את האמת.
אנו מפחדים לאבד את מה שיש לנו ומפחדים כי לעולם לא יהיה לנו את מה שאנו רוצים. מסיבה זו אנו תמיד בתחושת מחסור ובחוסר שביעות רצון ממה שיש. אנו מפחדים לאבד את יקירנו ומפחדים לאבד את חיינו שלנו, ובאופן אבסורדי שכזה פחד המוות משתק אותנו מלחיות, משתק אותנו מלפתוח את ליבנו ולאהוב- לאהוב את החיים, שהרי חיים אלו מועדים מראש להיגמר אז מסוכן לנו לאהוב אותם. אנו מפחדים מן הסוף ולכן לא נותנים לעצמנו להתחיל…
החברה שלנו מחזקת את הסבל הקיומי על ידי כך שהיא מזינה אותנו בסבל כל הזמן. בחדשות היום העולות בכל יום על המסך אנו ניזונים מטרגדיות שונות (מי היה רוצה לצפות בחדשות אם היו אלו שלושים דקות של טוב לב, אהבה ואושר?), אנו ממשיכים להזין מלחמה, להתרחק משלום, אנו לומדים להאמין שהעולם שבחוץ מלא ברוע, אנו מוקפים בפרסומות ביטוח – ביטוח לרכוש שלנו שחלילה לא ניוותר ללא מאום, ביטוח מפני הצפות ומפני גניבות, ביטוח בריאות, ביטוח פנסיה שנזדקן ב"כבוד",
ביטוח חיים כך שאם נמות יקירנו יקבלו פיצוי על האובדן, ביטוח הפלאפון שלנו, המחשב, הטאבלט ושאר הרכוש שאנו צוברים וצוברים במשך חיינו… ואנו מבטחים, מבטחים את כל זה כי אנו מפחדים פחד מוות להיוותר ריקים, אבל האמת היא שהדברים הללו הם אינם ממלאים אותנו. האמת היא שאנו כבר מלאים, אך איננו מפנים את מבטנו למלאות ולשפע שיש בתוך תוכנו. האם מישהו יוכל לבטח את ה'אני' שלי? האם מישהו יסכים לבטח את נפשי, את נשמתי? האם חברת ביטוח כלשהי תוכל להבטיח לי שאדע את האמת בחיים הללו, שאשתחרר, שאשים קץ לסבל?
יחד עם זאת, הסבל הוא אסור, הוא לא מקובל, לפחות לא בפרהסיה. בילדות התנגנו באוזניי שוב ושוב מילות השיר על דני הגיבור – "אמא אמרה לי: דני, ילדי הוא חכם ונבון. ילדי לא בוכה אף פעם כפתי קטון". אך דני כמונו, גם הוא גרגר אבק בסבל הקיומי הזה, ודמעותיו, הן זולגות מעצמן – "אך למה, אמא, למה, זולגות הדמעות בעצמן?". דמעות, איזה דבר קסום הן – מעניקות לנו פורקן, מנקות ומטהרות את נשמתנו, מזכירות לנו כי אנו מרגישים, כי אנו חיים!!!
את הסיבה לסבל (האמת הנאצלת השנייה) גאוטמה בודהה מגדיר כ'תשוקה' – קיימת בנו תשוקה תמידית, תשוקה לדבר, תשוקה שיהיה אחרת, תשוקה שיהיה יותר ממשהו אחד ופחות ממשהו אחר, ולכן באופן תמידי איננו מרוצים. אנו משיגים לעיתים מה שרצינו, נענים לתשוקה ונהנים לרגע קט, ואז זה עובר ושוב איננו כה שבעי רצון מכיוון שאנו רוצים עוד ועוד. התשוקה שהתממשה או שלא התממשה אינה ממלאת את חיינו.
נמחיש, התשוקה שהתממשה – רציתי X, ואפילו לא הייתי צריכה לחכות, ישר קבלתי X. לאחר זמן מה, דקה או אולי שנה, X עבר ונגמר, הוא היה רק זמני.
כאב לי על כך, אני רוצה עוד ועוד מ-X, יש בי תשוקה רבה ל-X ואינני יודעת להסתפק רק ב-X אחד או רק ב-X שמגיע אחת לזמן מה.
אז אין X ואני כולי מלאה בכאב. לעומת זאת, התשוקה שלא התממשה – הכאב על חסרונו של X שכח. עכשיו אני רוצה כמובן Y. אני כל כולי מלאה ב-Y עכשיו – חושבת על Y, מפנטזת, מדמיינת איך זה יהיה, מתרגשת, מחייכת לעצמי. אני משוכנעת מאיזושהי סיבה שאני אקבל Y והיום. הציפייה הנמשכת מגבירה את עוצמת התשוקה. ופתאום ברגע קט ושברירי אני מבינה כי לא אקבל Y לעולם, Y אף פעם לא היה ואף פעם לא יהיה שלי. ואז אני כל כולי קורסת. רציתי Y ולא קבלתי, התשוקה לא מתממשת.
רציתי שוקולד. פתחתי את המגירה במטבח ומצאתי שם חבילה שלמה של שוקולד לינדט 85% (השוקולד האהוב עליי), פתחתי בשמחה את החבילה ואכלתי, קובייה, שתיים או שלוש. נהניתי לרגע, אך טעמו של השוקולד עבר ועמו התמוגגה לה ההנאה הצרופה, אך נשאר שביב זיכרון. אז למחרת ניגשתי שוב למגירה והרי זה פלא, השוקולד נגמר ואני כועסת על כך שמישהו גמר לי את השוקולד. למרות שאתמול כה נהניתי מהשוקולד, ואולי דווקא בגלל, רציתי עוד ועוד.
כשהייתי קטנה הייתי מבלה זמן רב אצל סבי וסבתי. סבא היה לוקח אותנו מהגן, מגיש לנו "מרק סבא" (שסבתא הכינה) ומשחק איתנו בלי סוף. רציתי שסבא יישאר תמיד, שיהיה פה לנצח לשים את ידו החמה על ידי, שימשיך לאהוב אותי. ואז ראיתי את סבא פתאום יום אחד מזדקן וזה לא נהייה יותר טוב, ההפך, זה רק הלך והחמיר. לבסוף הוא מת. ואני רציתי, כל כך רציתי שסבא יהיה פה, שזה לא יגמר, ולא הייתה לי שליטה בכך, סבא כמובן 'הלך לעולמו'.
"מהו העולם הזה, מהו זה שמתהווה, גדל ומת? איך מגיע הסבל הזה לקיצו?" שואל רמה הנסיך החכם.
אז כיצד באמת מגיע הסבל הזה לקיצו? בגילוי לב אעיד אני על עצמי שהייתי בעבר אדם שסובל מאד מהחיים הללו. כל כאב היה כאב של ממש, גיל ההתבגרות היה סערת רגשות ארוכה מלאת שחור, דמעות ומשאלות מוות. גם השמחה תמיד בערה בי באופן דרמטי. חוסר איזון, למעלה ולמטה, תשוקה והיאחזות, פחד לאבד, פחד להיות לבד, פחד מהעצב, מהמוות, מהחיים. רק מי שיודע כזה חוסר איזון כנראה יכול ללמוד את המשמעות של הסבל הזה, רק מי שיודע חוסר איזון יכול לבקש להפוך לאדם מאוזן ויציב. עבדתי קשה, אני עד היום עובדת, מנסה להבין את משמעות הסבל הזה, ודרך משמעותו מבינה מה הוא ה"אני" ומה היא משמעות החיים.
אני נסוגה אחורה ומתבוננות על כל היקום המופלא הזה ויחד עם זאת – מלא בסבל, ולאט לאט מבינה את ההרמוניה הנפלאה. היום בלב שלם אני יכולה לומר כי אינני סובלת עוד מהחיים. עד לפני חודשיים טיילתי בהודו תקופה וכתבתי המון, השתדלתי לכתוב כתיבה אינטואיטיבית כך שתחושותיי יגיחו ממעמקי מעמקים אל הדף, וכך יום אחד היד שלי נעה וכתבה על הדף – "אני אוהבת את החיים הללו, אני אוהבת להיות חלק מהעולם הזה". בפליאה הסתכלתי מיד אחר כך על הכתוב וחייכתי חיוך ענו וענוג לעצמי.הדבר שעורר שינוי כה גדול בחיי הוא תרגול היוגה – יוגה על כל צורותיה; התרגול הפיזי, הנשימות, הקריאה בכתבים היוגים ואימוץ של אורח חיים יוגי.
כל אחד ודרכו שלו, העיקר שנהייה בדרך…
היוגה סוטרה של פטנג'לי, הכתב הראשון והמופלא המאגד בתוכו את תורת היוגה, רוקם דרך מן הסבל לאי-סבל. הכותב מציע כי על מנת להשתחרר עלינו להגיע ל'וידיה' – ידיעה נכונה. גורם הסבל הוא ה'א-וידיה' – אי הידיעה, מצב קיומי בו אנו מבלבלים את הזמני עם הנצחי ואת הנצחי עם הזמני. אנו מייחסים משמעות יתר לדברים היומיומיים שחולפים בן רגע, ושוכחים את המהות האמתית שלנו. אנו מפחדים שזה יגמר, שהחיים יגמרו, כאשר הנצחי שבנו נחבא מעיננו ונשכח מתודעתנו. אך אבקש לרדת לקרקע, להציע תשובות פשוטות ומעשיות אולי.
הצעד הראשון הוא ההכרה בקיומו של הסבל – הסבל קיים ולא נוכל להתנגד לכך או לשלוט בכך.
אנו נולדים, מתבגרים, כאובים, מזדקנים, כאובים ומתים. חלקנו סובלים יותר וחלקנו סובלים פחות, אך ישנו סבל בעולם. לאחר שהכרנו בסבל שבעולם ובתוכנו ראוי שנבחן את השאלה – האם הנני רוצה לסבול? אני התפלאתי לגלות על עצמי שלאורך הדרך, מרבית שנות חיי, ממש נאחזתי בסבל ששירת אותי באופן נפלא – רציתי תשומת לב אז סבלתי נורא. רבים מאיתנו פועלים כך מבלי משים לב – אנו תופסים בקלות את עמדת הקורבן ונכנסים למקום הזה של "עשו לי", "פגעו בי". כשהבנתי את זה, כשהבנתי שאני לא קורבן של העולם, התחלתי לשקף לעצמי את הדפוסים שלי ביחסים מול העולם ומול עצמי. למדתי לקחת צעד אחורה לפני שאני מגיבה לכל התרחשות, להתבונן על הדברים מבלי להיכנס ל"עמדת הסובלת".
אני מזכירה לעצמי מפעם לפעם שאומללות היא אינה דרך לגרום לאנשים לאהוב אותי ולהיות חלק מחיי. מה משרתת לנו המסכנות? אינני יכולה לענות לכך תשובה מובהקת, אבל יש לי תחושה שיש פה שוב פחד כלשהו מלאהוב את הקיום שלי, התכחשות לכך שהדבר הנפלא הזה גם הוא יגיע לקיצו, אבל למעשה זה כל הקסם.
כאשר אנו אוהבים את הקיום אנו משלימים גם עם המוות, מבינים את ההרמוניה של היקום, את הלידה ואת המוות. לשם כך, עלינו לקבל החלטה שאיננו מעוניינים לסבול, שאנו רוצים להיות שבעי רצון מהחיים.
לאחר שחווינו את הסבל, הכרנו בו והחלטנו כי איננו מעוניינים לחיות חיים של סבל, נוכל להפריד עצמנו ממנו, לא להזדהות עמו. זוהי אופציה ממשית לסבול פחות מן הסבל, לכאוב פחות את הכאב – "זה סבל", אך אני אינני הסובלת. אני יכולה להתבונן בו, לתצפת עליו, להקשיב לו, להבין אותו, אך אני אינני הסבל, אני אינני הסובלת.
נסו את זה לצורך ההתחלה מול כאב פיזי, כאב שקל למקם ולהגדיר לעומת הכאב הנפשי האמורפי יותר עבורנו, וראו כיצד זה עובד. ההחלטה הפשוטה להתבונן בכאב ולומר לעצמי "זה כאב, אך אני אינני הכאב".
אותה התבוננות מבחוץ על הסבל ואי ההזדהות אתו, מביאה אותנו אט-אט לחוות חלק עמוק יותר בנו, מהות פנימית, או אם תרצו את ה"אני" שלנו. אם כך, עלינו ללמוד להוקיר את הסבל, לתת לו מקום ולהגיע להבנה עמוקה של תפקידו בחיינו. ויקטור פרנקל מציע בספרו "האדם מחפש משמעות", ספר שנכתב לאחר שהייתו במחנה ריכוז, כי עלינו להיות ראויים לסבלנו. הסבל הוא מתנה שניתנת לנו ורק על ידיו אנו מבינים את "משמעות החיים" – "אם יש בכלל טעם לחיים, צריך שתהא משמעות גם לסבל. הסבל כחלק בלתי-נמחה של החיים, אף בדמותו של הגורל והמוות. אין שלמות לחיים בלי סבל. הדרך שבה האדם מקבל עליו את גורלו ואת כל הסבל הכרוך בו, הדרך שבה הוא נושא את צלבו, נותנת לו הזדמנויות למכביר – אף בתנאים הקשים ביותר – להוסיף לחייו משמעות עמוקה יותר (…) כאן הסיכוי הניצב לפני האדם
לנצל את האפשרויות להשיג את הערכים המוסריים, שעשויות להופיע במצב קשה – או לוותר עליהן. והיא הנותנת, אם ראוי הוא לסבלו או אינו ראוי" (עמוד 87).
מפתיע מעט תחילה – עלינו להיות ראויים לסבלנו. לא על מנת להיות קדושים מעונים, אלא בכדי לגלות את משמעותם העמוקה של החיים. מציאות קשת יום, תנאים חיצונים מכפירים, מחלה ומוות, מזמנים אותנו לחקור ולגלות את המהות העמוקה ביותר שמעבר לכל מקרי היום יום הללו. לפני כן מציין פרנקל – "אפשר ליטול מן האדם את הכל חוץ מדבר אחד, את האחרונה שבחירויות אנוש – לבחור את עמדתו במערכת נסיבות מסוימות, לבחור את דרכו" (עמוד 86). החיים מתרחשים ואין לנו שליטה על מאורעות מסוימים, אך תמיד יש לנו את האפשרות ואת החירות לבחור כיצד להתבונן…
זהו תהליך רצוף מכשולים.
התודעה שלנו אינה ממושמעת, היא נודדת לה, מחליפה בין אמונות ומחשבות, והיא נוטה לשכוח בקלות את ידיעת האמת בה נוכחנו לכמה רגעים. הפננו את מבטנו פנימה וידענו לפתע את המשמעות האמתית, ידענו שביעות רצון. רגע לאחר מכן באו המחשבות, הספקות והתהיות. אז עלינו להפנות שוב ושוב את המבט למהותי שבנו, ליודע, הנוכח. צריך להחזיק באמונה חזקה בלב כי ישנה דרך לשחרור מן הסבל, כי ישנה משמעות של ממש לחיים.
ישיבה שקטה בעיניים עצומות, ריצה בשביל בין העצים ביער, תרגול על מזרן היוגה, שטיפת כלים… התרגול בכל אלו ובכל רגע נתון עבורי הוא להביא את התודעה לרגע ההווה. אני מוצאת לעיתים את התשובה בעיניים עצומות, במסך השחור הנראה אז אל מולי, בריק. התשובה היא חסרת תוכן, חסרת מילים, חסרת קולות או צבעים. זהו הריק שכביכול ריק, אך מלא בכל – מלא משמעות של חיים. כאשר אנו "שם" או למעשה ממש "פה", אנו חשים שלוות נפש מרוממת, אנו חשים שווי נפש מול הכל, אנו יודעים את המשמעות.
ב'יוגה וסישטהא' מציע החכם וסישטהא כי בדרך ל"ממלכת השחרור" ישנן ארבע שומרות שער –שליטה-עצמית, רוח חקירה, שביעות-רצון, וחברה טובה. "דורש האמת חייב תמיד לפתח ידידות עם שומרות השער הללו, או לכל הפחות עם אחת מהן (…) כאשר ההכרה שוקטת והלב מזנק אל האמת העילאית, כאשר כל גלי-המחשבות המפריעים בחומר-ההכרה נרגעו וקיימת זרימה לא- קטועה של שלווה והלב מלא בבירכת המוחלט, כאשר רק האמת קיימת בלב – או אז העולם הזה עצמו נהפך למישכן של אושר" (עמוד 27).
ביחרו לכם לפחות בשומרת שער אחת, עימדו על המפתן, התעקשו בעדינות ובמלוא הכוונה- לדעת אמת, להשתחרר מן הסבל ופשוט בפשטות להיות שבעי רצון ממה שיש וממה שאין.