לפי מה שרואים במגזינים של יוגה, בעלונים של מרכזי יוגה, באינספור הפרסומות בהן היוגה מככבת או בגלישה ספונטנית באינטרנט, נראה כי המטרה האולטימטיבית של היוגה היא, למעשה, להצליח להעביר את הרגל מאחורי הצוואר. המטרה היא להפוך את הגוף לגמיש כגומי. האמנם?
אני מתרגלת יוגה כבר הרבה שנים. במהלכן, כל פעם שמישהו גילה שזה מה שאני עושה, השאלה הראשונה שעלתה הייתה:
“אז את יכולה להעביר את הרגל מאחורי הצוואר?”
סך הכול, לפי מה שרואים במגזינים של יוגה, בעלונים של מרכזי יוגה, באינספור הפרסומות בהן היוגה מככבת או בגלישה ספונטנית באינטרנט,
נראה כי המטרה האולטימטיבית של היוגה היא, למעשה, להצליח להעביר את הרגל מאחורי הצוואר. המטרה היא להפוך את הגוף לגמיש כגומי.
בזמנים עברו, הדבר הבולט ביותר ביוגי, שהיה שקוע כל כולו בתרגול יוגה עמוק, היה העיניים והעוצמה שבהן; מבטן החודר,
המושך את תשומת לבו של המתבונן אל הקיום עצמו, אותו ניתן לחוות מעבר למסגרת הגוף.
כיום אנחנו רואים אינסוף תמונות של יוגיניות ויוגים חביבים מתרבויות, סגנונות וגילאים שונים, מצולמים עם רגליהם כרוכות סביב צווארם
ומבטם המחויך כמו אומר בגאווה: “כבשתי את פסגת הר אוורסט של היוגה.” אכן, מדובר בתהליך הדומה בהרבה בחינות לטיפוס אל פסגת הר אוורסט.
אנחנו עוברים מסע ארוך של תרגול ואימון שהתחיל, למעשה, מתוך שאיפה של האגו. במהלך הטיפוס על הר היוגה ולעבר השגת המטרה, שהיא
להצליח להגיע לתנוחות שהכי מוזרות לגוף, קיים סיכון גבוה לפציעות. ברכיים, ירכיים, סכיאטיקה, לחץ בעמוד השדרה וכל הדרך עד מפרקים משוחררים מדי. הסיכון שלא נגיע למטרה, הפיכת הגוף לגומי, קיים תמיד (בגלל סוג מבנה השלד, רקמת צלקת וכו’), ועלול לגרור לאכזבה גדולה
ולתחושה של כישלון מוחלט.
השאלה היא, אחרי שסופסוף נמלא אחר שאיפת הנפש, כשרגלינו ינוחו בחדווה על צווארנו… מה הלאה? האם הרגל הכרוכה שחררה אותנו מהסבל?
האם היא עוזרת לנו לשלוט בנפש טוב יותר? האם אנחנו פועלים מתוך מודעות או מתוך הרגל? האם כריכת הרגל סביב הצוואר מחברת אותנו לאני העליון, כדי שנוכל להיות לצופים האולטימטיביים, אלה שיודעים שאנחנו נמצאים הרבה מעבר לגבולות הגוף? האם קרבת העקב לראש משחררת
אותנו מהפחד שלנו ממוות?
אז, מהן בעצם הסיבות שבגללן שרוב מורי יוגה במערב מייחסים את כלל יכולותיהם אל רמת היכולת והתפקוד של הגוף שלהם?
האם זה בגלל שחסרים לנו דברי חוכמה של ניסיון אישי לחולקו ובמקום זאת אנחנו מתפארים בגוף הפיזי שלנו, איתו אנחנו מזדהים כל כך?
האם זה בגלל שאנחנו מתוכנתים להתייחס אל הגוף הפיזי כמייצג הבלעדי של מי שאנחנו, ומכיוון שכך זו גם הגישה שננקוט בתרגול רוחני,
במקום להביא את החוכמה הרוחנית אל תוך חיינו?
להרבה יוגיסטים שהתחילו לתרגל יוגה מכוונות רוחניות, האגו גדל מגילוי היכולות החדשות של הגוף שלהם, עד כדי כך שהם שכחו למה בכלל
הם התחילו עם כל עניין התרגול.
תרגול האסאנות (תנוחות היוגה) נועד לתחזוקה שוטפת של הגוף; לדאוג שיישאר בריא, נקי מרעלים ופנוי מחסימות כדי שאנרגיית הפראנה
תוכל לזרום בו בחופשיות, ולהרחיב את נקודת המבט שלנו בנוגע לחיים ולקיום בהם.
הגוף הוא כלי נפלא שיכול לשמש אותנו נאמנה במסע הרוחני שלנו.
כשאתם קונים מכונית שתיקח אתכם ממקום למקום, אתם מטפלים בה כדי שתישאר במצב טוב ושתהיה בטוחה לנסיעה.
יש אנשים שמפתחים אובססיה למכונית שלהם, עד כדי כך שהמכונית הופכת להיות חשובה לא פחות מהם.
תוך הזדהות מוחלטת עם המכונית, צורתה ורמת התפקוד שלה, מתחילים לקנות לה גאדג’טים, משקיעים בה זמן רב, עד שהמכונית הופכת להיות
מקור הגאווה, הדאגות, התלות והסבל.
הגוף הוא כלי השרת של ה”אני” ולא להפך. אל לנו לבלבל בין השניים.