מי שמכיר אותי יודע שיש לי קושי רציני לעמוד בזמנים ולרוב המקומות שאני צריכה להיות בהם, אני מגיעה באיחור ולא תמיד אופנתי. לאירוע של יום היוגה הבינלאומי בנמל תל אביב ממש רציתי להגיע בזמן, כדי לא לפספס אפילו דקה אחת מהשיעורים המועברים. בדרך לשם רצתי, התנשפתי, הצצתי כל שתי דקות בשעון, כבר דמיינתי איך אני מגיעה לנמל אחרי שכולם כבר ממש ׳נכנסו לזה׳ ואני עדיין מחפשת מקום למזרן שלי.
בפועל, הגעתי בשיא שלב ההתכנסות. עברו 15 דקות משעת תחילת האירוע אבל התחושה הייתה שלזמן פה אין תפקיד משמעותי והוא נשאר מחוץ לתחום, באזור ששייך ללחצים בעבודה ועצבים בפקקים. ככל שהסתכלתי יותר מסביבי וספגתי את האווירה, משהו בי נרגע.
במקום נכחו מבקרים רבים מכל הגילאים. תינוקות בגיל שעוד דרוש לו עגלה, ילדים שהתנסו בתנוחות יוגה, בני נוער שתרגלו אקרו יוגה, מתרגלי יוגה שניתן היה לראות עליהם שנים של נסיון, מתעניינים שלא התנסו מעולם ומבוגרים שכבשו את לבי בהשקעה ובנכונות שלהם לבוא ולתרגל רוגע בשקיעה.
מזרוני יוגה רבים נפרשו מקצה לקצה ובאופן מופלא לכולם היה מקום. צלמים הקיפו את האזור אבל לא נתנו תחושה מצייצנית או לא נעימה. אנשים דיברו ביניהם, אבל במקום שרר שקט נעים. דוכן החולצות שחולקו מטעם ההפקה היה מוקף אנשים אבל לא הורגשו עומס או אי סדר. על הבמה שלושה מוסיקאים ניגנו מוזיקה הודית עדינה שלקחה כל אחד למקום אחר. הנעימה שניגנו חיברה אותנו לריקנות המנטלית המתאימה לתרגול ועזרה לנו להתנתק מהיומיום אל תוך חוויה קצת אחרת. בניגוד לאירועים אחרים עמוסי מבקרים, נראה היה שמי שהגיע לאירוע נכנס לבועה שבה מד הלחץ יורד, קצב הנשימה מאט והחיוך מתרחב.
השמש החלה לשקוע ו-ויג׳אי אמר, בן ה-62, מורה בכיר ליוגה שהגיע במיוחד מהודו עלה לבמה והתחיל את התרגול הראשון. תרגול האשטנגה נפתח בברכת שמש מסורתית. עוד אחת ועוד אחת ועוד אחת וזה לא נגמר. הוא הנחה אותנו באותו טון דיבור, אותן הפסקות בין מנח אחד לאחר, אותו הכלב שמביט מטה, אותה שטוראנגה.
אחרי עשר ברכות כבר ציפיתי שהרוטינה תשתנה והתרגול יתחיל, הרי התחממנו מספיק. אבל אותה ההנחיה חזרה על עצמה פעם אחר פעם. שאיפה גדולה למעלה, נמסטה, חום מהול ברוח של שקיעה מצד שמאל, עיניים עצומות, גלים מתנפצים, אנשים עוברים בנמל הלוך וחזור, חלקם עוצרים לכמה דקות ומנסים להבין מה הקטע והתרגול ממשיך באותו הקצב, אותם השרירים פועלים מבלי לעצור. אט אט התחלתי להרגיש כאילו כלום לא קיים, חוץ מברכות השמש שחוזרות על עצמן אחת אחרי השנייה. זה ה-עכשיו שלי כרגע. אין לי מושג מתי הוא ישתנה או איך.
אני מתרגלת יוגה כבר מעל לשנה והתנסיתי בכמה סוגים שונים, אבל תרגול כזה עוד לא חוויתי. בשלב מסוים הייתי בטוחה שזה לא ייגמר לעולם אבל המשכתי באותו הקצב עם אותו הרצף, לא מעיזה לצאת ממנו. משהו בשילוב קולו של ויג׳אי עם האנרגיה המיוחדת של כולם החזיק אותי עמוק בתרגול, נתן לי כוח להמשיך עד שמישהו יעצור אותי.
לקראת מה שהסתבר כסוף התרגול, ויג׳אי חשף בפנינו את מספר ברכות השמש שהגענו אליו ועודד אותנו בחיוך קל שאנחנו קרובים להשלמת הרצף. ההתרגשות בקהל התחילה להתגבר, ויג׳אי כמעט ושבר דיסטנס, עוד כמה ברכות ספורות והגענו. 108 ברכות שמש הושלמו. התרגול ארך כשעה וחצי, פרק זמן שבין הברכות לגמרי איבד משמעות. מחיאות הכפיים של עשרות האנשים והחיוכים המתרגשים של כולם בסוף השיעור העידו על הסיפוק עצמי שהציף את הלבבות. באוויר עמדה אנרגיה קסומה שסחפה את כולם. גם את אלו שעברו במקרה בנמל ועצרו להתבונן במה שהתגלה לי אחר כך כמסורת ידועה ביוגה.
לא היה קל לנסות לעמוד או ללכת כרגיל בשניות הראשונות לאחר השחרור לכן במעבר די טבעי של הגוף והנפש, נכנסנו לשוואסאנה, כל אחד שוכב על המזרן שלו עם הפנים לשמיים. עיניים עצומות לרווחה ולאט לאט הגוף מצליח לשחרר את כל מה שעבר עליו.
השמש ירדה לגמרי וצלילי מנטרה הודית עתיקה מילאו את החלל הפתוח. מעירים אותנו להתכונן לתרגול נוסף. לאחר שמארגני האירוע נשאו דברים, עלתה לבמה קארי אוורקו, מורה לאיינגר יוגה שהגיעה מארה״ב לכבוד האירוע ובעצמה הייתה תלמידתו של איינגר המפורסם.
במבט ראשון ניתן היה לראות כי היא מלאת הומור ושמחת חיים כמעט בניגוד לרצינות של מסורת היוגה ההודית ממנה מגיע ויג'אי. את תרגול האיינגר קרי העבירה בחדות מלווה בצחוק וקלילות, מסייעת לכולם להגיע לתנוחות היוגה השונות תוך שהיא מנחה ומתרגלת בעצמה על הבמה. אני די בטוחה שבמשך רוב התרגול היה תלוי לי על הפנים חיוך רגוע, חצי משועשע, חצי מסופק. חיוך שמעיד על כך שטוב לי ואין לאן למהר או יעד אחר להגיע אליו.
סיימנו במתיחות לשרירים שעבדו כה קשה ולא ידעו מה מצפה להם לפני שהגיעו לכאן. מבטיהם של העוברים והשבים נטמעו ברקע, לא מצליחים להפר את השלווה, קולותיהם הופכים לרעש לבן. התרוממנו מהשוואסנה והגיע רגע תחילתו של סוף האירוע.
את קיפול מזרן היוגה, ליוותה מוזיקה הודית ובמבט חטוף לבמה גיליתי עליה חבורת רקדנים, הודים מסורתיים אשר לבושים במיטב התלבושות ההודיות השמחות והצבעוניות ביותר. הרקדנים שקיפצו על הבמה בכריאוגרפיה ססגונית הפכו את המעבר החד בין היוגה לבין השגרה שאחרי, למעודן יותר.
את בועת היוגה עזבתי לאחר ארבע שעות של ניתוק מהעולם המהיר והלחוץ של חיי היום-יום. יום היוגה הבינלאומי היה בשבילי תזכורת שבכל פעם שרק ארצה, כל מה שאני צריכה זה פשוט לפרוש את המזרן, לעלות עליו ולנשום.
נמסטה,
מיכל.
