שאקטי מאי | 16/04/2015 18:32:00 |
רוב מערכות היחסים מבוססות על הצורך העז שיש בנו למצוא את האחד שתמיד יאהב אותנו, לא משנה מה נעשה, מה נחשוב, מה נרגיש,
איך נראה, מי אנחנו או מה אנחנו עוברים באותו רגע.
הכאב הגדול ביותר בין נאהבים, בין חברים או בין הורים וילדים הוא האכזבה כשהצד השני לא אוהב אותנו ללא תנאי כשם שאנו מצפים מהם/
הכמיהה והשאיפה להיות נאהב ללא תנאי, ולנצח, הן החורים השחורים שקיימים ברבים מאיתנו.
החור השחור שבתוכנו מכלה את רוב האנרגיה שלנו במשך חיינו. הוא מכלה את האור שבתוכנו כל פעם שאנחנו מגלים שנאהבנו לזמן קצר ומוגבל,
ועם רשימה של תנאים וציפיות שלא יכולנו לספק. הידיעה שאין בנו מספיק כדי להיות נאהבים ללא תנאי גורמת לנו להרגיש לא ראויים ומכלה
את האור שבתוכנו עד שאין עוד אור שיזהר מאיתנו.
אנחנו ממשיכים לחפש אחר האחד שיאהב אותנו לנצח, אנחנו ממשיכים לקוות שמישהו יאיר את עינינו ויראה לנו עד כמה אנחנו מיוחדים,
עד כמה אנחנו שונים, עד כמה אנחנו נאהבים, כי לבד איננו מסוגלים לראות זאת. ואז…לרוב מגיע הרגע… בוא אנחנו לגמרי מאבדים תקווה.
אנשים רבים מפנים את התקווה שלהם, להיות נאהבים ללא תנאי, אל אלוהים.
אם לא על פני האדמה, אז לפחות בשמיים מישהו תמיד ידאג ויאהב אותם לעולמים וללא תנאי. במקרה שלא צלח עליהם מזלם,
והמציאות שאלוהים יצר הכתה בהם קשות, גם אז הם יאמינו עמוק בפנים שהסבל נוצר מאהבת האל אליהם ושיש סיבה טובה מאחורי הסבל.
גם אם הסיבה לסבל לא תמיד ברורה להם, בדבר אחד הם בטוחים- שאלוהים אוהב אותם.
מדוע רבים מאיתנו מרגישים נאהבים רק בתנאי? משום שזה כמעט בלתי אפשרי למצוא מישהו שתמיד יאהב אותנו ותמיד ידאג לנו ללא קשר
למי שאנחנו. ומדוע זה כך? משום שאנחנו בעצמינו לא יכולים לאהוב אחרים ללא תנאי, אז מדוע אנחנו מצפים שאחרים יוכלו להרגיש כך כלפינו?
הסיבה לחוסר היכולת שלנו לאהוב ללא תנאי היא שרבים מאיתנו חיים במצב של הישרדות.
המשמעות מאחורי חיים השרדותיים היא שאנחנו מסתכלים ותופסים את המציאות מנקודת מבט של מה שמשרת או לא משרת אותנו.
רוב הזמן אנחנו אוהבים אנשים מסוימים משום שאנחנו מקבלים מהם משהו שמעשיר את הקיום שלנו.
כאשר אותם אנשים מפסיקים לספק לנו את המשאבים האלו, או כאשר מה שהם מספקים לנו מפסיק להיות בעל ערך, אנחנו ממשיכים הלאה
אל עבר הדבר הבא שיתמוך, יעשיר או יחזק את קיומינו. לכן איננו שונים מאותם אנשים שאינם יכולים לאהוב אותנו ללא תנאי.
כשמגיעים לנקודה שבה איבדנו כל תקווה להיות נאהבים ללא תנאי, לרוב אנחנו הופכים למרירים, למדוכאים, לאדישים ואולי אפילו לאנשים עצובים,
אך גם אפשר, אם מוכנים לכך, להפוך את הקריסה הרגשית לגדילה רוחנית בה אנחנו הופכים להיות האוהבים, הנאהבים והאהבה עצמה,
תוך כדי גילוי של האור והיופי הפנימי שלנו, וויתור על הצורך לזהור רק דרך עיניהם של אחרים.
גם אם הגענו לרמה רוחנית גבוהה שכזאת, זה עדיין לא אומר שלא יהיה לנו קושי רגשי בלהתמודד עם אירוע בחיינו שהאני הקטן שלנו יגדיר כ:
דחו אותי.
עזבו אותי.
בגדו בי.
וכתוצאה מכך נרגיש פחותים ולא ראויים…
אבל זאת יכולה להיות התחלה טובה על מנת להשיב לעצמינו את הכח שנתנו לאחרים להגדיר לנו אם אנחנו ראויים לאהבה או לא.
זמן אפילו טוב יותר לעשות את המפנה הרוחני הוא כאן ועכשיו, ברגע זה, לפני שמגיעים לנקודת האכזבה מ"אהבה".
גלו בעצמיכם את מה שאתם כמהים שאנשים יגלו בכם מבפנים. התחברו לתודעה הגבוהה שלכם שאינה חסרה דבר ולכן אינה זקוקה להכרה,
התודעה הגבוהה שעומדת בפני עצמה.
והיה ומצאתם את האחד שיכול לאהוב אתכם ללא תנאי, זה עדיין אולי לא יספק אתכם ריגשית משום שאלו שיאהבו אתכם ללא תנאי,
יאהבו גם אחרים ללא תנאי בזמן שאתם מחפשים מישהו שיעניק את כל האהבה הזאת לכם בלבד.
אחרת איך תדעו שאתם שונים ומיוחדים מאחרים בעיני זה שאוהב אתכם?
אז לפני שאנחנו מצפים מאחרים לאהוב אותנו ללא תנאי, אנחנו צריכים קודם כל להגיע למקום בו אנחנו יכולים בעצמינו לאהוב ללא תנאי.
זה המקום בו האהבה שבאנו מתבטאת דרך התודעה הגבוהה שאינה חסרה דבר ולא דרך האני הקטן שלא מפסיק להתחשבן, למדוד ולהשוות.
זה גם הרגע בו מסתיים החיפוש אחר אותו אדם שישלים אותנו מבחוץ ואנחנו יכולים להתחיל להנות ממה שהחיים מביאים לנו ללא ציפיות וללא אכזבות.