"ישנן שתי לידות. אחת, הלידה הפיסית, ניתנת על ידי הוריך והינה רק הזדמנות ללידה השנייה. הלידה הראשונה הנה רק הזרע. היא בעלת ערך עצום רק במידה ומתרחשת הלידה השנייה, אחרת היא חסרת ערך. הלידה השנייה חייבת להתרחש בתוכך- לידת התודעה." אושו

מי שמכיר מעט את הסיפור האישי שלי יכול להבין למה אני כל כך מתחברת לאמירה הזו וגם שמע אותי אומרת לפחות פעם אחת אמירות שנובעות מתפיסה זו, כמו "הכל בראש", "הכל עניין של פרספקטיבה", או "תנאי החיים הם לא החיים עצמם, האושר שלנו לא תלוי בהם" .

בשנה האחרונה התרחשו בחיי מספר אירועים שניתן לתאר אותם כקיצוניים, כממש לא רצויים, אבל איכשהו אלו מתגלים כמתנה הכי גדולה שהמעורבים בסיפור יכולים היו לבקש לעצמם. לפתע כל הרעיונות האלו שעשויים לעיתים להישמע יפי נפש, מנותקים מהמציאות היומיומית, או אפילו לא פרקטיים, מוכיחים בדיוק ההיפך.

היום אני רוצה לחלוק איתכם את אחד מאלו שמעוררים בי השראה כל רגע מחדש, שנותנים לי כוח וממלאים את ליבי באהבה גדולה.

 

האירוע וההזדהות

לפני כארבעה חודשים חברתי האהובה גלית אובחנה בסרטן השד, מאותו הרגע אני פוסעת לצידה במסע של גילוי עצמי – שלה ושלי.

בתחילה הפחד עלה ושיתק. תוך כדי הבחנתי את עצמי מזדהה, חווה בתוכי את הפחד מהמוות, (לא שלה, אלא שלי), מרגישה חסרת אונים ומחפשת שליטה (מהר להשיג את הרב פירר, לברר האם הטיפול שהיא עומדת לקבל הוא הנכון, לקרוא על הדיאגנוזה, לברר איך תזונה ואימון היוגה יכולים לעזור), מתמלאת באשמה (למה זה קרה לה? איך אני לא איתה? היא גרה בארץ רחוקה). מתוך אורח ותפיסת החיים הנוכחית שלי, עלו כמובן הרהורים לגבי השימוש בכימותירפיה "למה להכניס רעל לגוף" "האם לא ניתן להתמודד עם זה בדרכים אחרות?". במקרה, או שלא במקרה, חודש קודם לכן התחלתי לקרוא את סיפורה המרתק של אניטה מורז'אני על המסע שלה עם הסרטן והיציאה ממנו. כך נזכרתי לפתע במה שסערת הרגשות השכיחה: אין לי יכולת לשלוט במציאות, אין אני יודעת מה הדרך הנכונה ואם יש בכלל כזו לגרום לתאים הסרטניים לעזוב את גופה של חברתי היקרה, כל זה לא רלוונטי! יש בידי (או בליבי) את האפשרות לעזור לה ולי. זה היה הצעד הראשון במסע…

 

חברה תומכת – SANGA

מתוך צרכים פרקטיים וכנראה גם רגשיים, נוצרה קבוצת וואטסאפ של חברותיה של גלית המפוזרות באיזורים שונים על הגלובוס. שם היא מעדכנת אותנו על מצבה, שם אנחנו מתבדחות איתה, על חשבונה, עם עצמינו ועל חשבוננו. בקיצור מצאנו דרך להיות איתה על אף המרחק הפיסי. אך מעבר לתמיכה הרגשית, הקבוצה הזו מאפשרת לנו להאיר אחת לשנייה מקומות חשוכים- לשים לב כשהפחד משתלט ולהציע דרך אחרת להתבונן על המצב, לשים בצד את הציפיות ולהכיל את הדאגות, להתמקד במה שיש שמקום במה שאין, להבחין בין חמלה אמיתית ורחמים, לשחרר את ההיצמדות לצורה (נשירת השיער לדוגמא חשפה אישה כל כך יפה שהלב רוטט) ולהרגיש את עוצמת האהבה. למי שמדמיין לעצמו שכל חברותי הן מורות ליוגה, אז אני שמחה לספר שממש לא ושבקבוצה זו למעט אנוכי ופייה קסומה שמטפלת בתטא הילינג, הנשים עוסקות במקצועות ארציים למדי.

וזה העניין! SANGA (בסנקסריט משמעה- חברה תומכת) לא נוצרת מתוך הגדרה או על ידי אנשים שקוראים לעצמם יוגים או עוסקים במסורת היוגה. יוגה בעיני היא בסה"כ זווית ראייה שמתוך חקירתה מתפתחת לה דרך חיים, וקבוצה תומכת בדרך יכולה להיווצר גם באופן אורגני, מבלי בהכרח לבחור נושאים מהכתבים ולדון בהם אלא להשתמש באירועים שאנו פוגשים ביומיום (קיצוניים יותר או פחות), להתבונן בהם מפרספקטיבות שונות, לבוא מתוך שאלה ולא תשובה, ופשוט לאפשר לעצמינו לפגוש את החיים.

 

השיעור נחשף כפרח הלוטוס

באמירה ובתפיסה שכל אירוע בחיים עשוי להוות שיעור נחבאת משמעות נסתרת. על פניו, נדמה שהשיעור טמון בתוכן האירוע הספציפי, לדוגמא חברתי גלית ואני יכולות היינו להתעסק בסיבה למפגשה עם הסרטן כשיעור מסויים, או אם ניקח דוגמא פחות דרמטית, מתוך קשר שנפסק אפשר ללמוד על ההתנהלות שלנו בקשרים. אבל האם זהו השיעור המהותי? האם ההתעסקות בתוכן האירוע תאפשר התפתחות והתמרה? או שמא זו תעמיק את ההתחפרות במציאות המדומה שבנינו לעצמינו ולכל היותר תאפשר הבחנה בדפוסים והחלפתם בדפוסים אחרים, או לכל הפחות תוביל לאשמה, שיפוט עצמי וכאב?

אז אם השיעור לא טמון באירוע עצמו, היכן הוא?

הדימוי החזק ביותר שמצאתי לשיעור האמיתי מהשנה האחרונה הנו פרח הלוטוס – שורשיו של פרח הלוטוס נמצאים בבוץ, הגבעול צומח וגדל דרך המים ופרחיו הריחניים מונחים בשלווה על שפת המים, מתענגים באור השמש, זוהרים ביופיים מבלי להיות מוכתמים על ידי הבוץ ממנו צמח.

הפעם הראשונה שהלוטוס החל לבצבץ דרך ההצטרפות שלי למסעה של גלית, הייתה בסופו של סשן היוגה הראשון שערכנו בסקייפ שכלל ישיבה ממושכת ותרגול פראניאמה ותנוחות יוגה. כשיצאנו מתנוחת ההרפיה גלית פרצה בבכי. זה לא חדש שתרגול ניגש ומשחרר עומסים במימד הרגשי. אך הבכי של גלית לא נבע (רק) מכך, אלא שמתוך חווית האינטימיות והחיבור עלה הכאב שבזרות. האמירה שלה חקוקה בליבי: "עכשיו כשאני חווה את השקט הזה ומתחברת כל כך לעצמי, אני לא מאמינה מה עשיתי ואיפה הייתי עד עכשיו".

במהלך השבועות הבאים קלטתי את עצמי מבחינה יותר ברגעי השקט והחיבור מול רגעי הרעש והזרות. לא משנה מה היה האירוע, לא משנה מה הייתה תוצאתו, העבודה שלי נותרה בעינה. כך התחלתי להבין שהשיעור אינו טמון באירוע עצמו, אלא ברווח שבין האירועים.

בינתיים נראה היה שמצבה הפיסי של גלית הורע, תופעות הלוואי מהתרופות היו קשות והיא מחולשתה גם לא ממש תקשרה. הנה עלו שוב החרדה, הדאגה, ההזדהות – מחשבות האם היא מטופלת על ידי הטובים ביותר, האם הרופאים יודעים מה הם עושים, אולי הם יגמרו אותה עם הטיפול הזה.

ואז, מתוך החשיכה, הופיע השיעור הבא וההשראה הגדולה. גליתוש, חברתי האהובה, שלחה לנו הודעה לאחר הסיבוב הרביעי של הכימותרפיה.

אצטט מתוכה מספר משפטים "הלוואי והייתם יותר קרובים לקחת חלק בתהליך המדהים הזה שאני עוברת, אין לי מילים לתאר עד כמה הוא עוצמתי, והוא הרבה יותר נפשי מפיזי. התחושות שבי משתנות די מהר בהתאם לסביבה בה אני נמצאת, אני מאוד רגישה ומחוברת עכשיו יותר מתמיד. כל כך הרבה תחושות ואני מרגישה את כולן, אתמול בבוקר חשתי איך נרקם בי משהו (הזוי, איך בכלל מרגישים דבר כזה). כל כך הרבה תחושות מדהימות, חלקן קשה להסביר, לפעמים אני בעצמי אינני מבינה אותן, הן פשוט זורמות בי… מתוך רגעי הפחד, הכאב, הבלבול והאובדן אני מוצאת אהבה גדולה וגילוי עצמי ואישי מחדש. ולא רק אני, הרבה אחרים כמוני חווים את מה שאני חווה, כל אחד בדרכו שלו אך עם אותם הקווים המנחים; רובנו מתחברים שוב לבסיס, למקור, לתמצית, לפשטות, לטבע, לאלוהים (תקראו לזה איך שתרצו). קחו בערבון מוגבל (מאוד) את כל מה שאתם חושבים שאתם יודעים בנושא הסרטן, בפרט את מה שמפרסמת המדיה. כל אותם הסלוגנים המטופשים כמו ״יחד נלחם בסרטן״ נו באמת, איזו מלחמה? זה בדיוק ההפך! עכשיו יותר מתמיד אין מקום למלחמות, זה מיותר. זה זמן לחיות."

וכך, כמו פרח הלוטוס, מתוך אירוע כל כך לא פשוט, מתוך התבוננות בחלל המכיל את האירוע ולא באירוע עצמו, גלית ואני בוחרות לחיות, לצמוח, להתחבר. וכמו הלוטוס שורשינו עדיין בבוץ, ואנחנו חוות את הכאב והדאגה שמופיעים מדי פעם, כי אלו חלק ממופעי החיים. אך שתינו יודעות שאלו לא החיים עצמם…